[אין_קול] בשיעור הראשון התחלנו לגעת במצבור השינויים שעברה השירה העברית בכניסה אל העידן שעליו אנחנו מדברים, עידן התחייה. המעבר הזה, משירת ההשכלה, השירה העברית של המאה ה-19, אל השירה של העידן הציוני, עיקרו נמצא, כפי שאמרנו, באיזה מעבר עקרוני מאוד מעולם השירה השכלית, הפילוסופית, הרציונאלית, לשירה שהיא רגשית יותר. אבל הדבר קשור לא רק בשינוי התפיסה של מהעבר מן השכל אל הרגש, אלא במכלול גדול של רעיונות שהם חלק מסדר יומה של הציונות כתנועה לאומית ברוחה של הלאומיות האירופית הרומנטית. הלאומיות הזאת בתוך ההקשר היהודי העברי היא לא דבר פשוט, היא לא דבר שקל היה להכניס אותו. עניין הלאומיות באופן שהוא נבנה באירופה של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19 בעיקר יש בו משהו זר לרוחה של הציוויליזציה היהודית המסורתית ולכן, בהרבה דברים יש בשירה החדשה, כמו בכל ההשקפה הציונית החדשה, עמדה של עימות ולפעמים אפילו איבה מול העולם המסורתי הישן, לא מתוך העמדה המשכילית שדיברנו עליה, כלומר לא בשם דמות האדם כדבר חושב, מדעי, רציונאלי, מול עולם המסורת, אלא מכלול רחב יותר של רעיונות ובמרכזם הרעיון אולי הרדיקלי ביותר שהטריד את הדור ההוא והוא רעיון הטבע. לנו הוא נשמע היום בוודאי דבר ענוג ונחמד, מבריא, דבר שעומד בסכנת הציוויליזציה המערבית ואנחנו צריכים להתבונן בו באופן כמעט חומל ורפואי. לא כך הדבר בתוך העולם של המאה ה-19 ובעיקר לא בתוך העולם היהודי שלתוכו השירה העברית והספרות העברית רוצות להכניס את הטבע עכשיו מחדש. אחת מבסיסי ההשקפה הציונית בתחום הזה ועוד לפני שזה נוסח באופן פילוסופי על ידי הוגים שחלקם אנחנו מכירים היום בעיקר משמות הרחובות הישראליים, כמו א״ד גורדון. הרעיונות בדבר הטבע היו כרוכים באיזו אינטואיציה עמוקה שעל פיה הלאומיות קשורה בארץ, היא קשורה באדמה, היא קשורה בצומח הטבעי באיזו תפיסה של קשר זורם בין האדם והטבע, ובאיזו הרגשה שמושג האדם ששייך ללאום החדש הוא אדם שמוכרח להיות קשור לטבע. אבל הייתה הרגשה שהיא הדבר אולי היהודי האופייני כאן, הייתה הרגשה שהציוויליזציה היהודית הייתה מסולקת מן הטבע או שהיא סילקה את עצמה מן הטבע או שלא היה לה עניין רציני בטבע זה אלפי שנים. אחת הסיבות לכך היא בוודאי העובדה שרוב הציוויליזציה היהודית הייתה פזורה בארצות שעיסוקיהם בתוכם לא היו קשורים לא בחקלאות ולא בגינון ולא במגע עם צמחים בחיות, אלא בדרך כלל במסחר או בענייני כספים וכלכלה, ובמקרים אולי הטובים יותר בענייני רוח ומדע, וכאן, נכנס אותו יסוד מהפכני של הציונות. שוב, לפני כל דיבור מכליל, אני רוצה עכשיו להיכנס אל שירתו של טשרניחובסקי, אחד מעמודי התווך של השירה החדשה הזאת שיש לה שני עמודים כמו בכניסתו של בית המקדש הקדמון שלנו, מן בועז ויכין, ואחד משני העמודים האלה הוא טשרניחובסקי. אני פותח בו משום שדרכו אל תוך השירה הייתה מהירה יותר, כניסתו הייתה מטאורית ובני הזמן הגיבו על כניסתו בהתרשמות גדולה מאוד, והשיר שאני רוצה לפתוח בו נוגע בטבע, עניין הטבע ומושג הטבע ממש. השיר הוא סונט, כלומר הוא כתוב תצורה איטלקית קלאסית של 4 בתים והוא ערוך באופן מאוד מאוד מדוקדק בתוכו. זהו סונט יפה, מבריק במיוחד וזה חלק מאופיו הפואטי של טשרניחובסקי שהוא נשען על מסורת קלאסית אירופית ובהמשך הוא גם הבליט מאוד את הרקע היווני שלה, וכאן אנחנו נפגוש איך בתוך השיר הקלאסי הזה, בונה טשרניחובסקי הצעיר, זהו שיר שהתפרסם ב-1896, את המושג החדש של הזיקה אל הטבע. הסונט נקרא ׳לא רגעי שנת, טבע׳. היות והמשפט הראשון בו הוא משפט שלקורא העכשווי הוא קשה, אני אפרש את המשפט מילולית לפני שאקרא אותו. המשפט שהוא ״לא רגעי שנת, טבע, וחלומות ימתקו״ פירושו ׳טבע, אינני רואה ׳בך שינה וחלומות מתוקים אלא רק רגש וסערות קרב׳, ועכשיו עוד דבר. אני אקרא אותו קודם כל בישראלית כדי שנבין ואחר כך באשכנזית כדי שנראה כמה זה יפה. ״לא רגעי שנת, טבע, ״וחלומות ימתקו, רק רגש בך אראה וסערות הקרב. ״על מרום שיא הריך ובמכרות עמקו, ״בתהומות הישימון ובצל חביון עב. ״כי תאבל נפשי, ופצעיי יזעקו, ״תקוותיי תבולנה כשושן בסתיו, ״אנודה למקום שם משברים ינאקו, ״למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב. אז בושתי מגלים הרבים ״בסלעים, שהמה, בהתמוללם, שבים לרגעים, ״וטור מטור ירום, גל יגבר מגל. ״מצורים נכלמתי, שהמה בגאונם ״אל מחץ משברים, אל נהמם והמונם יסגירו את ליבם, ״וראשיהם אל על״. ועכשיו בתוך ההברה האשכנזית שבה ההטעמה יוצרת תנועה גלית, אפשר יהיה לחוש את הכוח היצרי הכביר שבתוכו אורג טשרניחובסקי את הסיפור שלו בזיקה לטבע. ״לא רגעי שנת, טבע, וחלומות ימתקו, ״רק רגש בך אראה וסערות הקרב. ״על מרום שיא הריך ובמכרות עמקו, בתהומות הישימון ובצל חביון עב. ״כי תאבל נפשי, ופצעיי יזעקו, ״תקוותיי תבולנה כשושן בסתיו, ״אנודה למקום שם משברים ינאקו, ״למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב. אז ״בושתי מגלים הרבים בסלעים, שמה, בהתמוללם, שבים לרגעים, ״וטור מטור ירום, גל יגבר מגל. ״מצורים נכלמתי, שהמה בגאונם ״אל מחץ משברים, אל נהמם והמונם ״יסגירו את ליבם, וראשיהם אל על״. צריך אולי במשהו מאוד פשוט להבהיר את הטענה של השיר. בקריאה ראשונה הוא צפוד, קפוץ כך כמו איזה פקעת של רעיונות. הדובר רואה את הטבע כרעיון של כוח, של עוצמה שלא נמצאת אף פעם במנוחה, והוא משווה אותם לבני אדם ישנים וחולמים, כלומר הוא אפילו לא נכנס אף פעם לאותו מצב נעים או מצב של אי מודעות, הוא תמיד פתוח לפעולה. וטשרניחובסקי בונה תמונה של שיאים, שיא ההרים ועומק המכרות, תהומות של ישימון ואחר כך בסיקול מדויק, בצל חביון עב, באיזה מין קווים ענקיים שמתארים את שיאיי העוצמה של הטבע. כאן לפני כל המשך אפשר לחוש וזהו טבע של הרומנטיקה. לא כל דבר, לא כל תרנגולת וכל עשב נחשב טבע. העוצמות הכבירות הן הטבע. עכשיו באה אותה טענה שמתחילה את התנועה בשיר, "כשאני אבל", הוא אומר "כתאבל נפשי ופצעי יזעקו", כשאני מתחיל להיות מסכן, בעל פצעים זועקים ואז הוא מייחס לעצמו והוא כותב את זה באופן מאוד מבריק בטעם רע. באיזה מן דרך של "קיטש" רומנטי ישן בעצם בסגנון שירת חיבת ציון שהכרנו אותה בשיעור הקודם. "כי תאבל נפשי ופצעי יזעקו "תקוותיי תיבולנה כשושן בסתיו", כלומר כשאני מגיע עד כדי כך לאיזה מצב של מסכנות מיופיפת אני יוצא לנדוד. זאת התנועה של השיר, אני יוצא לנדוד, אל מקום משברים ינאקו. אני הולך למקום עם עוצמות של גלים גדולים. המילה שהוא בוחר כאן היא שוב מילה של האנשה. "ינאקו". זה לא קולות רגילים זה לא תיאור של טבע, זה הטבע מאונש לאיזה יישות חיה גדולה והנאקה היא קול של סף הייסורים והזעקה ומול המשברים הוא רוצה עוד אלמנט, הוא האלמנט המנוגד "למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב". כלומר סלע, אנחנו צריכים, כן. "למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב". האלמנט המנוגד לגלים הוא סלע עצום. הוא גם קושר לו את המילה צור וכל היודע עברית היטב שומע בה את אחד משמותיו של האל. לא פחות מזה. צור אדיר, עוד אחד משמותיו של האל. האל כאילו גלום בתוך הסלע שעומד מול הגלים. אז מה עושים? מה היא החוויה אותה הוא רוצה לבנות מול המקום של העוצמות המתנגשות, הגלים החוויה היא של בושה. זה הדבר המפתיע כל כך בשיר הכל כך רענן בו בעצם עד היום. "אז בושתי מגלים". ובשלישיית השורות האחרונה, "מצורים נכלמתי", מן הגלים אני בוש ומן הצורים אני נכלם. אני בוש ונכלם. הוא מפרק את הזוג הזה ומעמיד אותם מול הזוג של הטבע. אני בוש מן הגלים שהם רבים בסלעים וכאן הוא עושה אותו דבר שאנחנו נפגוש אותו עכשיו אצל ביאליק ואצל שניאור ואצל כל גדולי המשוררים העבריים. של השירה החדשה וזה ההלחנה העזה של קולות הטבע באמצעות האונומטופיאה "הרבים בסלעים, שהמה, בהתמוללם, שבים לרגעים" "וטור מטור ירום, גל יגבר מגל", כל אחד שומע בתוך המילים את הדי הגלים כי אלו מילים שכל אחת מהן יוצרת רעש משלה. והתיאור הזה מקבל כוח רב עוד יותר כאשר הוא מעמיד מול הגלים את הסלעים, "מצורים נכלמתי ,שהמה בגאונם" "אל מחץ משברים, אל נהם והמונם", והנהם וההמון יוצרים יחד את הרעש השני מול המשברים הנשברים. ובכן הדבר החשוב לטשרניחובסקי הוא להעמיד את האדם מול הטבע כדבר שצריך ללמוד ממנו סוג של כבוד. הבושה היא על הרגש הענוג, הרגש המיופיף, הרגש שהוא מבקר אותו ושהוא גם כותב אותו באיזו שפה של משורר ירוד כמעט בעיניו. "תקוותי תבולנה כשושן בסתיו", אנחנו יכולים לשמוע שירה בנאלית כזאת עד היום בכל מיני ערוצים ובכל מיני פסי קול, ואז הוא בונה את הדבר הראוי, את החוויה הרומנטית הראויה שהיא עמידה מול הכוח והצורך ללמוד ממנו. האדם הולך אל הטבע ללמוד את הכבוד האנושי הזה ולהעמידה מול העוצמה. [אין_קול]
