לאחר מרה ממשיך עם ישראל בדרכו ומגיע אל אילם. >> "ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים", כמובן שני המספרים מספר שתים עשרה ומספר שבעים מספרים של ריבוי ושלמות. " ויחנו שם על המים". והנה אני חושב שבכוונה תחילה המקרא מציג כאן תחנה שבה הכל טוב אדרבה, כדי להראות שוב שאלוהים יכול היה הרי להביא עם לאילם כקל מהרה והעובדה שבחר להביא עם קודם למרה הוא כדי לנסותם. עכשיו ניתנת פה איזו הפוגה מסוימת לפני שנחזור אל שרשרת הנסיונות וזה כבר בפסוק הבא "ויסעו מאילם ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין" וכן הלאה. >> ובכל זאת מסתבר שגם בפסוק הזה שבסך הכל מזכיר תחנה חביבה, נחמדה של נווה מדבר מים ותמרים, היה מי שמצא פה שוב תלונה ובעיה. >> [גיחוך} >> המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שאף היא חיבור קדום, מדבר בשבחו של המקום אבל מוצא בו נס. "ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים "מגיד שהיה אותו מקום מקולקל במים יותר מכל המקומות, שהרי היו שנים עשר מבועים ולא סיפקו אלא שבעים דקלים". בסך הכל שנים עשר מעיינות צריכים לתת מים יותר, אלא מה, "כשבאו ישראל וחנו שם שישים רבוא בני אדם וסיפקו להן מים ולנו" עוד לילה "ושנו ושילשו" בקצרה >> נס אדיר >> נס אדיר שבעים שבעים תמרים ומספר קטן של מבועי מים מספקים שש מאות אלף גברים פלוס נשים וילדים נס נוסף במדבר. גם פילון אותו פילוסוף יהודי קדום מדבר בשבחו של המקום ומשתמש במספרים שבעים ושתים עשרה כדי להביא איזה רעיון. "הם" אומר "הגיעו לתחנה שנייה" אחרי מרה "משופעת במים ובעצים ושמה אילים. השקו אותה שנים עשר מעיינות ועליהם עצי תמר "דשנים ורעננים, שבעים במספר. למי שרוחו מחונן בעיניים חדות כלומר לפילוסוף, "אלה סמלים ורמזים ברורים לברכות האומה, "כי שנים עשר שבטים באומה וכל אחד מהם יהיה בבחינת מעיין, אם ינהג ביראת שמיים, "שכן יראת שמים מזרימה מעשים טובים כנחל איתן ולא אכזב. "וראשי האומה כולה הם שבעים וראוי להמשילם לתמר, האציל באילנות "ואין כמוהו יפה לעיניים ויפה לתת פרי." כלומר, בעוד שהמדרש רואה את המקום כמקום עלוב שאירעה בו נס והפך למקום נפלא, פילון מלכתחילה מדבר על מקום נפלא עד מאוד. אבל, יוסף בן מתיתיהו, פלביוס יוספוס אף הוא חבר נאמן בקורס שלנו מספר סיפור אחר. "משם", ממרה "הלכו ובאו לאלים. מרחוק נראה המקום בטוב, כי היה נטוע תמרים, "ואילו מקרוב נוכחו שרע הוא: כי לא מצאו יותר משבעים תמרים שהיו גדלים בקושי "וזוחלים על הארץ מחמת חוסר מים, שכן היה המקום כולו מקום חול. "כי גם המעיינות שהמצאו שם במספר שנים עשר לא הקירו" כלומר, לא הזילו "נוזלים במידה מספיקה להשקעתם... וכן היו העצים דלים מלשאת פרי מחוסר זירוז ועידוד לכך "הבאים מן המים". כלומר הגיעו למקום >> עלוב. >> עלוב ביותר. "והיו האנשים מאשימים את המנהיג "וצועקים אליו ואמרו שבגללו הם סובלים ומתנסים הם בתלאה ובמסה זו. "אותו היום היה היום השלושים להיותם בדרך "וכבר אכלו מה שהביאו איתם וכשלא מצאו שם דבר עוד התייאשו בכלל מחייהם. "וכעסו על המנהיג", משה "ויצאו לרגמו "כמי שהוא האשם ביותר באסונם שהיו נתונים בו באותו רגע". מסתבר שגם במקום שבאמת אין נס ואין נסיון ואין תלונה יש מי שמוצא, ובזה מגדיל עוד יותר את סרבנותו של העם הזה ואת קושי, קושי עורפו. מאלים אנחנו עוברים לסיפור המן >> ויכול להיות >> וזה לא המן של מגילת אסתר כמובן. >> והעובדה שיוספוס עושה כדבר הזה אולי דומה למה שעשו חז"ל בתחנה הקודמת, שהוסיפו לנו תלונה מיד לאחר ים סוף, כלומר, כיוון שבסיפור המן שוב מנסה אלוהים את בני ישראל, אולי ביקשו להציג שוב את אילים כמנסיון שהם מנסים אותו בתלונתם והרי התגובה בסיפור המן, אולי. >> לא נוכל לדעת אלא רק לשער. >> נכון. >> ומה קורה שם, "ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים." יצאו בחודש הראשון במחציתו לאחר חודש ימים. >> שימו לב, הפרט הזה שמדובר בחודש ימים בלבד יהיה רלוונטי בקרוב. >> "וילונו כל עדת בני ישראל" >> וילונו נו בודאי זה הופך להיות עכשיו הספציאליטה דה למזון, הסמל המסחרי של עם ישראל וילנו.>> "על משה ועל אהרון במדבר ויאמרו עליהם בני ישראל "מי יתן מותנו ביד השם בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי "הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב." >> הנה עכשיו אנחנו רואים מדוע חודש הימים כל כך רלוונטי. חודש ימים בלבד חלף מאז צאתם וכבר הם צובעים את מצרים בצבעים ורודים, איזה תענוג היה שם ומה שאכלנו שם כן, ברעב כנראה אנחנו הוזים כל מיני הזיות. >> "ויאמר השם אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו" דהיינו כל יום את הכמות היומית לא לצבור אלא יום יום כמות בלבד " למען אנסנו הילך בתורתי אם לא." >> שוב נסיון, כלומר, הפעם אלוהים מנסה אותם שוב ומסתבר שאין ארוחות חינם. כלומר, אלוהים אכן יעשה להם נס ויאכיל אותם יפה אבל הנס הזה מלווה בניסון שהוא מנסה אותם ובמתן חוק. המשך מתן תורה זוטא לפני ההגעה סינייה. >> אגב הוא גם מודיע, "והיה ביום השישי" כלומר ביום שישי של השבוע " והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום". >> כפל, משנה הוא כפל >> כפל, ביום שישי לוקטים פי שניים בכל יום אחר לוקטים בלבד לאותו יום וזה הנסיון אם עם יעמוד בזה ולא החמדנות או הרעב יביאו אותו לצבור ערימות ערימות של לחם, אלא האמונה באלוהים. נתן היום יתן גם מחר, זו הבדיקה זה הנסיון. הסיפור של יוסף בן מתתיהו לתקרית הזו הוא מעניין, כי הוא מוסיף קצת כמה דברים על דמותו של משה שהוא נושא הקורס שלנו. בכלל כדאי להזכיר לעצמנו כל הזמן אנחנו עוסקים במשה ולא בתולדות עם ישראל.>> כן אלא שהם חבורים זה בזה אחוזים זה בזה עד לבלי הפרד. >> ומנסים להפריד בכל זאת >> בסדר >> ולהדגיש את הצד המשהי יותר מאשר את הצד האחר >> כן, כן בסדר גמור >> "ובאותה שעה, אמר יוסף בן מתתיהו "שהיה ההמון רוגש ומתמרמר עליו כל כך, "עמד משה בוטח באלוהים, בדעתו בלבו את דאגתו לעמו, ובא "אליהם ועמד בתוכם כשהם צועקים ואבנים בידיהם והתחיל לשכך את כעסם, "שכן היה משפיע חן בנוכחותו והיה מקובל מאוד על ההמונים במשא ומתן איתם. "והוא עמד ומנה לפניהם את כל חסדי האל עימם, ומשה הרגיע את רוחם ועצר ברצונם לרגמו". זה אין בטקסט המקראי אבל זה מוסיף לו נופך לדמותו של משה כפי שיוסף בן מתתיהו >> ואכן זו תפיסה הלניסטית מאוד מאוד >> בוודאי כן, והציבור לאט לאט נרגע, "ומשה החליט בדעתו שיש לעמוד בתפילה ובתחנונים לפני אלוהים", זה לא מופיע בסיפור המקראי, "ועלה על מצפה אחד", מקום גבוה "וביקש מאת אלוהים הצלה לעם ופדות מעוניו "וביקש שיסלח לעם את מעשיו..." ועל משה המתפלל נמצא עוד פעמים רבות במשך, "ואלוהים הודיע לו שידאג וימציא להם את המזון שהם משתוקקים לו. כיוון ששמע משה את הדבר הזה מפי אלוהים חזר וירד את העם", אולי צריך להיות אל העם, "ראוהו אלו שמח על הבטחותיו של אלוהים ודכאונם הפך לרוח ששון". ובכן משה הצליח בהתנהגותו הנכונה, בתפילתו, בהתבודתו עם האלוהים לשנות את מצב הרוח של עם ישראל לטובה. זה יוסף בן מתתיהו אבל זה לא הטקסט המקראי ככל שאנחנו מכירים אותו. והנה מה שכבר נגענו בו מה ההוראה של משה, ההוראה של משה, "ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בוקר", כלומר את הכמות היומית לאכול באותו יום ולא לאגור >> לא להשקיע בבנק >> לא להשקיע בבנק, "ולא שמעו אל משה "ויתרו אנשים ממנו עד בוקר", ומה קרה למן? "וירם תולעים ויבאש "ויקצוף עליהם משה". אתה רוצה לנחש מי הם אותם אנשים? >> אגב נחמד מאוד הפועל "וירום" מלשון רימה. רימה ותולעה.>> אתה רוצה לנחש מי אותם אנשים שהותירו עד הבוקר ולא מילאו? >> אני מנחש אבל אני אחכה שתגלה לי >> ובכן, התרגום המיוחס ליונתן יודע מי האנשים. כמובן לאורך כל סיפורי משה ויציאת מצרים הצמד דתן ואבירם, >> הרשעים האלה >> שיופיעו יותר מאוחר במרד קרח הם כמובן אלה שהרשעים, "לא שמעו אל משה והותירו דתן ואבירם האנשים הרשעים ממנו עד הבוקר". ותגובת משה כפי שאתה זוכר זה כעס, משה קוצף. ופה צריך להודות שהמדרשים אינם אוהבים נחת מההתנהגות הזו של משה למנהיג לא ראוי לקצוף על העם שלו, זה לא תפקידו לזעום על העם ובהקשר הזה אומר רבי הונא, "בשלושה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו". כלומר, הכעס גרם לכך שהוא שכח את ההלכה לא הוראה כראוי זה מבחינת חז"ל כמובן גם ענין של חטא. ומהם שלושה המקומות האלה? "בשבת", שמיד נדבר עליו, "בכלי מתכות", גם עליהם נדבר "ובאונן" שזה ענייני אבלות. "בשבת מניין?" בהקשר שלנו. "'ויתירו אנשים ממנו עד בוקר ויקצוף עליהם משה' וכיון שכעס "שכח מלומר להן", יותר מאוחר, "את הלכות שבת". ורק אז אומר להן מאוחר יותר "'אכלוהו היום כי שבת היום לשם'". לו משה לא היה כועס, לא היה זועם, היה מודיע בזמן את ענייני השבת הקשורים למן יש פה הטחת אשמה מסוימת במשה. >> אולי אנחנו גם רוצים כבר לצבור לו חטאים קצת כדי להסביר מדוע נענש בסופו של דבר כפי שנענש. << ולחילופין לדעתי, גם להציג אותו יותר כבשר ודם ובשר ודם אין אדם צדיק שיעשה מעשה טוב ולא יחטא וגם משה עשוי לחטוא. אז הוא כעס כאן ונשכח את ההלכה שתי המקרים האחרים לא קשורים למן, אבל נזכיר אותם למען שלמות התמונה. כלי מתכות מניין? פה מדובר על מלחמה של עם ישראל שתהיה מאוחר הרבה יותר נגד המדיינים ובני ישראל שוללים שלל ובין השאר גם לוקחים כלי מתכת והם אינם יודעים שעל פי ההלכה את כלי המתכת צריך לטהר לפני השימוש שעושים בהם. משה כועס, "'ויקצוף משה על פקודי החייל'". הוא זועם על החיילים על כך שהם לקחו את כלי המתכת מבלי להעביר את תהליך ההיטהרות הנדרש "וכיוון שכעס נתעלמה הלכה ממנו, שכח מלומר להן הלכות כלי מתכות, "וכיון שלא אמר, אמר אלעזר הכהן תחתיו", איך אמר אלעזר הכהן? "'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא זאת חוקת התורה אשר ציוה השם את משה' >> "אמר להן למשה רבי ציוה ואותי לא ציוה". אבל הוא מזכיר להם את ההלכה כי משה קצף. פה דין גם במקרה השלישי כאשר מתו בני אהרון ובעקבות זאת, בכל זאת אהרון איננו אוכל את הקודשים שצריך היה לאכול על פי iii אכילת קורבנות משה זועם. "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון". וגם על אהרון שאכלו מהקודשים. שלא אכלו מהקודשים. "כיון שכעס שכח מלומר להם שהאונן אסור מלאכל בקדשים..." ואז, "מיד דרש אהרון קל וחומר למשה..." והוכיח לו שהוא צודק והתנהג נכון ותראה גדולתו של משה "וישמע משה, הוציא כרוז בכל המחנה ואמר: אני טעיתי את ההלכה "ואהרון אחי למדני". אם בתוך כל הכעס הזה בכל זאת משה יודע משה להודות על האמת וכאשר הוא טעה ואחיו תיקן אותו, הוא מודיע זאת ברבים גם זו גדולה של מנהיג שיודע להודות על טעותו ברבים. >> וגדולותו של המדרש ורגישותו של המדרש, הוא יודע ללקט את כל המקומות שהופיע בהם הפועל ויקצוף לגבי משה, לאחוז אותם יחדיו ולמצוא משהו משותף לשלושתם. >> אוקיי, נמשיך בסיפור המן, מה קורה בהמשך? >> "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת, לא יהיה בו. "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" כלומר, לא רק שקודם עשו מה שעשו וכבר חטאו בחטא אחד בכך שהותירו למחר, אלא עכשיו ביום השבת, האיסור ללקט, יצאו וליקטו בכל זאת "ויאמר ה' אל משה: עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי." כלומר, אם אמרנו קודם שניתן פה חוק, אגב עניין המן וזה חוק השבת האיסור ללקט בשבת, הרי מיד נמצאו כאלו שעברו על החוק "ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי "לחם יומיים שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, "וישבתו העם ביום השביעי." הרי לכם מצוות שבת הקשורה לניסיון וקשורה לנס. >> מה אומר המדרש על העניין הזה? "כיון שהלכו וליקטו ביום השישי, מצאו כפליים. כי גם זה אחד מן הניסים במן, שבכל יום היתה כמות קטנה וביום שישי כמות כפולה לכל >> זה אגב מנגנון בקרה מעולה מפני שכבר נמצאו לאורך הדורות כל מיני חכמים שניסו לתת הסבר רציונלי למן. הסבר רציונלי עוצר ברגע שביום שישי ירדו שתי מנות וביום שבת לא ירדה מנה. >> ואתה יודע כל הניסיון הזה למצוא הסבר רציונלים <<הסברים רציונלים ונס. >> זה לא בבית ספרנו. >> ברור. "באו הנשיאים ואמרו למשה, שנאמר "'יבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה"', ראינו שיש כמות כפולה. "ומה אמר להם? 'הוא אשר דיבר ה''. "אינו אומר 'הוא אשר דיברתי' אלא 'אשר דיבר'" כי הוא שכח, הוא שכח לומר להם "ועל זה נאמר 'עד אנה מאנתם' הוא מכניס משה בכללם". כאשר פה בפסוק כ"ט, בפסוק כ"ח, סליחה, אומר השם אל משה "עד אנה מאנתם", וכולל בזה את כולם, כולל את משה הוא לא אומר 'עד אנה מיאן העם?' עד אנה מאנתם, למה? למה נכלל משה במלים הקשות האלו עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי. התשובה היא שמשה שכח לומר את הדברים, לכן הוא כלול במאנתם. שוב קו לא חיובי שהמדרש מוצא בדמותו של משה ואפשר לשאול את השאלה מדוע הדברים הם כאלה? אגב, בהקשר הזה כמובן צריך לזכור שהמנהג אם לא הלכה שבליל שבת או בשבת בצהריים מי שמקדש ומי שאוכל סעודה על לחם, מחזיק שתי כיכרות ולא כיכר אחד הוא, לא כיכר אחת נובע מכך שלחם משנה שנזכר במן תורגם להתנהגות הדתית של עדות רבות, אבל נחזור לסיפור שלנו. השאלה היא שוב, היא השאלה מדוע מיאנתם נכלל גם במשה ויש דבר קצת מבדח. התלמוד הבבלי במסכת "בבא קמא" מביא שורה שלמה של פתגמים עממיים כאשר חכם בשם רבא, שואל חכם בשם רבא בר מרי מה היסוד המקראי לפתגם העממי וכך אומר רבא לרבא בר מרי: "מנא הא מילתא" מאין הדיבור הזה "דאמרי אינשי" מאיפה הביטוי שאומרים האנשים ויש פתגם עממי: 'בהדי הוצא לקי כרבא?' עם הקוץ לוקה הכרוב, היינו הפרי הטוב, הכרוב, בשדה לוקה כאשר באים לעקור קוצים, תאר לך שדה כרוב וקוצים גדלים בין הכרובים ואנשים באים ומנסים לשלוף את הקוץ, לא פעם גם פוגעים בכרוב. מאיפה הפתגם העממי הזה שעם הקוץ סובל גם הכרוב? "אמר לו דכתיב", דברי אלוהים לירמיהו, "למה תריבו אלי כולכם פשעתם בי". היינו גם >> משה >> ירמיהו כלול, כולכם פשעתם בי הוא אומר, לא ירמיהו והוא אומר אתה אומר מהפסוק הזה, "את אמרת אנא אמינא מהכא",נאמר מן הפסוק הזה, '"עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי'". >> כן, משה. >> משה נכלל עם העם משום שהוא חלק מן העם ולא פעם הכרוב הטוב סובל בגלל הקוץ השלילי.