שאלה שמתעוררת בדיוק במקום הזה בסיפור המקראי, זו השאלה של כמה שנים שהו בני ישראל במצרים, מה הייתה, מה היה אורך התקופה שישבו שם ליד הפירמידות והספינקס, שאפשר לראות אותם גם בתמונה שלפנינו. ובכן יש כמה תשובות. >> תשובה ראשונה שניתנת כבר בברית בין הבתרים. במחזה שרואה אברהם ובדברים שאומר לו אלוהים. "ויאמר לאברהם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם "ועבדום וענו אותם 400 שנה". ובהמשך בפסוק ט"ז אנחנו גם קוראים "ודור רביעי ישובו הנה. "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". 400 שנה ודור רביעי, ואכן כבר דיברנו על כך שדור רביעי. לוי היה מיורדי מצרים ובנו כהת ובנו עמרם ובנו משה וזה הדור הרביעי. שייצא ממצרים. 400 שנה, אם כן, כך נראה שמדבר על תקופת השיעבוד. זה משך תקופת השיעבוד. >> איך זה מסתדר עם 4 דורות 400 שנה? >> אין בעיה, הם חיו, ברוך השם האריכו ימים והכל טוב. >> כן, 100 שנה לדור, זה קצת הייתי אומר, הרבה, אבל יש פה שתי תפיסות. >> כן >> 400 שנה וגם דור רביעי. אגב את פסוק י"ד שדילגנו עליו ברגע זה, כבר עסקנו בו כשדיברנו על >> רכוש גדול >> הרכוש הגדול, כדאי שנראה את ההקשר המלא שלו. ובכן, לכאורה נאמר לאברהם 400 שנה ודור רביעי. אבל בסיפורינו שלנו, סיפור יציאת מצרים, ממש לפני קריאת ים סוף, נאמר דבר אחר. >> סיכום, כן. "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים 30 שנה ו 400 שנה. "ויהי מקץ 30 שנה ו- 400 שנה "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". כן, הרושם שלנו עלול להיות או עשוי להיות שאכן מדובר לא ב- 400 שנות שיעבוד אלא ב- 430 שנות שיעבוד. ונראה בהמשך. >> כן, אבל מה, אלו שני מקורות שונים? שתי תפיסות שונות? שתי מסורות שונות? >> שתי מסורות שונות. אמנם די קרובות, בין 400 ל- 430, 30 שנה ביני ובינך מהם? אבל שתי מסורות שונות. >> לו היית עבד במצרים לא היית אומר 30 שנה מהם, מכל מקום, שתי דעות שונות, 400 ו- 430 לא רחוקות זו מזו, זה נכון. >> כן. >> אבל מסתבר >> כן, בואו נעשה, קודם כל נראה מה קורה בעדי נוסח, כלומר נוסחים אחרים של התורה. גם החומש השומרוני, הכתוב כידוע לכם, בעברית. וגם תרגום ה 70 היווני, אבל שנעשה מתוך מקור עברי. כאן על 430 השנה נאמר אשר ישבו בארץ כנען ובמצרים. כלומר, 430 השנה כוללות את כל התקופה שישבו אבותינו בארץ כנען, טרם ירידתם למצרים, והשנים במצרים. עכשיו אתם בוודאי רוצים לדעת כמה שנים ישבנו בארץ לפני ירידתנו מצרימה. והנה. הרי אברהם מגיע, לפי בראשית פרק י"ב, אברהם מגיע ארצה והוא כבר בן 75 שנה. 25 שנים חולפות עד שנולד לו יצחק. >> כשהוא בן 100. >> כן. כאשר בבראשית פרק כ"ה, אנחנו שומעים שיצחק היה בן 60 שנה כאשר נולדו לו בניו עשו ויעקב. הרי לנו כבר 85 שנה, הוסיפו עליהם 130 שנים עד ירידת יעקב למצרים. פרעה שואל אותו שם לגילו והוא מתלונן שמעט ורעים היו ימי שני חייו. 130 שנה. הוסיפו 85 ועוד 130, הרי לכם 215 שנה. שהם מחצית מ- 430. >> מחצית בדיוק. >> מחצית בדיוק. עכשיו דבר יפה. כלומר, אם אתה הולך בעקבות נוסח המסורה, נוסח העברי שלנו הרי על כל שנה בארץ ישראל, קיבלו שנתיים במצרים. אולי כדי לומר, גם בארץ ישראל האבות עשו מעשים שלא כהלכה. ולכן אולי נענשו בישיבת מצרים של 430 שנה. על דרך תשלומי כפל, כמו שנאמר למשל בישעיה פרק מ', על ירושלים, "כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' "כפליים בכל חטאותיה". אבל אם אתה הולך על פי נוסח ה- 70 ונוסח שומרון, הרי שוויון ממש. 215 ישבו בארץ ועוד 215 שנה ישבו במצרים. שוויון ממש. >> רוצה להזכיר לנו שבאחת הפגישות הראשונות, כשהגענו לנושא הזה, הגענו אליו דרך שאלת גילה של יוכבד >> נכון >> אימו של משה. בשעה שנולד משה. ואז היינו צריכים להגיע למסקנה שתקופת מצרים לא יכולה הייתה להיות 400 או 430 שנה. ואמרנו מה שאמרנו בשעתו. אבל מעניין מאוד שבאחד המדרשים, פרקי דרבי אליעזר, גם הם הכירו בדרך כלשהי את המספר 430 ואת הדרך להתמודד איתו. והם קובעים שם שהרי 215 שנה ימים ולילות. בני ישראל לא שועבדו רק ביום אלא גם בלילה. לכן, כל 24 שעות הם למעשה שקול לשני ימים ואז הגענו ל 430 שנים. >> כלומר, הם הכירו את המסורת של 215 והם ניסו ליישב אותה עם המסורת של 430. >> עם המסורת של 430, אז iii ל 215 ימים ולילות. אז 400, 430, 215 אבל גם פגשנו עוד אחת, ואולי נראה אותה עכשיו גם כאן. בבראשית רבה בסיפור יעקב שמדבר אל בניו, השולח אותם למצרים כדי להביא מזון בזמן הרעב. אומר "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, רדו שמה". והנה אמר רבי אבא בר כהנא, בישרן, בישר לעם ישראל שעתידין לעשות שם במצרים ר"י, 210 שנה. כי רדו בגימטריה, ר' 200, ד' 4, ו' 6. גם בלי מחשב, אני יודע שזה 210. כך 210 שנה תקופת מצרים וזה לא רחוק מאוד מ- 215. שהוא חלק מ- 430 שלא רחוק מה 400. ואיך הגיעו ל210. >> רק רצוי אולי לומר שגימטריה היא באמת אחת הדרכים, מדרכי הפרשנות ששאבנו כבר מהעולם ההלינסטי, זו לא דרך פרשנות שהייתה מעוגנת במסורת העברית הקדומה. >> גם השם גימטריה מעיד שהמוצא הוא מוצא זר. >> בוודאי. >> איך הגענו ל 210 שנים? החשבון הוא כזה. מלידת יצחק עד לידת יעקב 60 שנה. >> זה כבר ראינו. וגם >> ומלידת יעקב 130 שנה. מ- 400 השנים שנאמרו לאברהם, נותרו 210 שנים לישיבה במצרים. כלומר, מה קורה כאן? נאמר לאברהם "ידע "תדע כי גר יהיה זרעך". >> צריך זרע בשביל זה. >> עד שאין לאברהם זרע, זרעו לא גר. מרגע שנולד לאברהם בן, יצחק, מתחילים למנות את 400 השנה, ואז זה 60, 130, נותרו 210 שנה וראו איזה פלא מצאו את המילה רדו, שמתאימה לחשבון הזה. וכעת זאת הדעה היותר מקובלת במסורת היהודית ש- 210 שנה ישבו בני ישראל במצרים. >> מסורת חז"ל, כן? זוהי מסורת חז"ל לדורותיה. >> ובעקבותיה, אני חושב, הולכים כמעט כולם. 210 שנה, >> כן. >> ומכאן גם שמשה נולד בן 80, יוכבד היתה בת 130. אבל בוא נעזוב את המתמטיקה, אנחנו נחזור לסיפור המקראי. לאפיזודה הבאה, לשלב הבא, וזה סיפור לקיחת עצמות יוסף בידי משה. >> כן, יש לנו עוד כמה עצמות בארון שצריך להוציא. כן. >> אוקיי ועל זה מדברת התורה. >> "ויקח משה "את עצמות יוסף עימו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור "פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם". וזה כמובן חוזר לי לספר בראשית, לפרק האחרון של ספר בראשית. שבו אכן יוסף מצווה לאחיו, "ויאמר יוסף לאחיו אנוכי מת "ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר "נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב. וישבע יוסף את בני ישראל לאמור "פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה." וכאן לא מסתיים העניין, >> נכון, אבל לפני, תרשה לי רגע להעיר שתי הערות. >> בבקשה. >> הראשונה על כך שמדובר פה בשבועה. >> כן. >> שבועה במסורת המקראית וגם במסורת של חז"ל >> יש לקיים. >> היא דבר מאוד רציני. אתה אינך יכול פשוט להתעלם ממנה או לבטל אותה בנקל ופה יש השבעה שיוסף השביע את אחיו. ושתיים, ראינו פה פעמיים את הצירוף פקוד יפקוד. גם בפסוק כ"ד וגם בכ"ה פקוד יפקוד. וכבר פגשנו בפעם הקודמת כאשר משה בא לבני ישראל ואמר להם פקוד, פקד פקד וכיוצא בזה. רק זה היתה העדות, רק זו היתה העדות שאכן משה הוא שליח אמיתי, ומי שידע זאת זו עוד אישה שנפגוש בהמשך, סרח בת אשר, זו רק הזכרה למה שראינו. בוא נמשיך בגלגולי העצמות. >> כן, והנה אנחנו מוצאים את ההד של המעשה הזה של העלאת עצמות יוסף ממצרים, עם סיום פרק הכיבוש של ארץ ישראל. "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים, קברו בשכם "בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה "ויהיו לבני יוסף לנחלה". כלומר, שבט אפרים, שבט אפרים אשר בנחלתו אכן שכם. ושם במקום הזה קוברים את עצמותיו של יוסף ועד היום אנחנו מודעים, שומעים הרבה אפילו בחדשות, על עסקי קבר יוסף. ומה שמתחולל שם. >> ליד שכם כמובן. >> כן, והנה תמונות. >> והנה תמונה של הקבר לכאורה ומה שעליו. אתה יודע, כיוון שאנחנו עוסקים במשה, >> הנה כאן הברכה ליוסף מברכת משה דווקא ליוסף, מדברים פרק ל"ג, "בכור שורו הדר לו קרני ראם קרניו" וכולי. >> כן, אבל מה שכיוון שאנחנו עוסקים במשה, הייתי צריך לדלג על קטע שהצטערתי 'iii' אבל אין ברירה ותיאור מאוד יפה של מסע בני ישראל במדבר עם שני ארונות: ארון המת יוסף וארון החי אחרי אלוהים, אלוהים החי שלידו. ואנשים שואלים מה עושים ארונות זה ליד זה? הנה כאן ארון אחרי העולמים, זה ארונו של מת, ואז ישנה הכפייה של יוסף, הצדיק קיים בחייו כל מה שכתוב בארון הברית, שזה לוחות הברית, אבל כאמור לא נוכל לעסוק בסוגיה היפה הזו. אנחנו ברגע זה נמשיך בסיפור לקיחת העצמות בידי משה ומחמאה גדולה שהוא מקבל בתוספתא, בחיבורים הקדומים שברשותינו, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף" מלמד שכל העם היו עסוקים בביזה, ביזת מצרים שדיברנו עליה, והוא עוסק במצווה, שנאמר "חכם לבב ייקח מצוות". יש פה אולי משחק מילים בין עצמות לבין מצוות, מצוות ועצמות. מכל מקום, בשעה שהעם כולו בוזז וכס לכסף וזהב, משה, גיבור הקורס שלנו, נוהג כהלכה ומקיים את מצוות לקיחת עצמותיו של יוסף. אבל יש בעיה גדולה. כולנו זוכרים שבסוף ספר בראשית כשמדובר במותו של יוסף חונטים אותו, אם אני לא טועה, לאחר מכן "ויישם בארון במצרים." והשאלה הגדולה היא כמובן איך ידע משה >> איפה לחפש? >> אבל לפני זה רק נראה עוד מחמאה אחת שמקבל משה בשרשרת הזו. יוסף זכה לקבור את אביו, שנאמר "ויעל יוסף לקבור את "אביו ויעל עימו גם רכב גם פרשים". מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה? >> זה גמולו של יוסף שקבר את אביו שמשה מתעסק בו. משה זכה, עשה זכות גדולה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עימו". ומה שכרו? מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, כלומר הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ויקבור אותו בגיא". לזה עוד נחזור בסיפור מותו של משה, רק תראה את השרשרת. משה קובר את יוסף, הקדוש ברוך הוא קובר את משה. שרשרת מופלאה של מעשים גם כן מופלאים. ונחזור לשאלה. >> משה לא קובר את יוסף. הוא לוקח את עצמותיו של יוסף. >> ויהושע משלים את המלאכה, אכן כך. אבל השאלה הגדולה היא שמיד נראה אותה, כיצד כילה משה את עצמותיו של יוסף, שהרי נאמר שהוא הושם בארון במצרים. ומסתבר שאשה נוספת נחלצת לעזרת משה. נזכיר לעצמנו היו הרבה מאוד נשים. >> [דיבור צולב]כל השרשרת של הנשים. >> שתי המילדות ויוכבד אימו ומרים אחותו ופתיה בת פרעה, שלפי המסורת פתיה ששלטה ומשטה אותו מן היאור. וציפורה אשתו. והנה עוד אישה נוספת שנחלצת לעזרת משה בדיוק ברגע הקריטי הזה ואותה אישה היא שרח בת אשר שכבר נזכרת במקרא. >> כן, פלג גדול הראו את הרשימה "ואלה שמות בין ישראל "הבאים מצרימה: יעקב ובניו, בכור יעקב ראובן, ובני ראובן" וכולי. והנה אנחנו מגיעים לפסוק יז: "ובני אשר ימנה וישווה וישוי ובריעה "ושרח אחותם". כן וזה דבר מאוד מפתיעה מדוע מזכירים פה את שרח אחותם, שהרי אתם רואים ברשימה שבדרך כלל מוזכרים פה הזכרים והנה איזכורה שלה בוודאי מעורר למחשבה. יכול מאוד להיות, אינני מוציא זאת מכלל אפשרות, שכבר בעידן המקראי וכבר כשנכתב טקסט זה היו אי אילו מסורות על שרח בת אשר. לצערנו, אנחנו לא יודעים אותם, אבל חז"ל היו מספיק רגישים. ברגע שמצאו אותה כאן כחריגה ברשימה, רצו לבנות לה סיפורים מעניינים משלהם, והייתה גם עילה נוספת לכך כפי שנראה. >> כן, אבל דבר נוסף פה אולי גם 'iii' שרח בתו. "בני אשר ימנה וישווה וישוי ובריעה ושרח אחותם" של בניו. גם זו חידה גדולה. ונראה לי שזו דוגמא קלאסית לקצה קרחון שמבצבץ מעל למים ואינך יכול לדעת מה היה מאחורי זה. אז עצם העובדה ששרח נזכרת כאן כאישה יחידה, דומני פרט לדינה, בתו של יעקב וכולי, שרח נזכרת כאן/ החידה הגדולה הזאת מדוע טרחה התורה להזכיר אותה בין יורדי מצרים גדלה והולכת כאשר בספר במדבר רשימות של יוצאי מצרים ולפתע >> שוב בשם בת אשר, שרח. >> סוף פסוק שרח. כך שהחידה כעת כפולה. מה עושה שרח ברשימת היורדים? מה עושה שרח שרח ברשימת היוצאים? >> ועוד יותר, איך ייתכן שהיא האריכה ימים עד כדי כך? >> 400 שנה? 430 שנה? 210 שנה? 215 שנה? >> כך או כך, זכתה לחיים ארוכים ביותר. אבל אתה יודע מה, העובדה שהמקורות מצאו את האישה הזו ביציאת מצרים שזוכרת את אירועי הירידה למצרים, הם סמכו עליה לדעתי כמוצאי שלל רב. היא הזיכרון המהלך של התקופה. אנחנו בתקופה שאין טקסטים, מסורות עוברות בעל פה, אב לבן אם לבת וכולי. פה לא צריך להעביר מסורת. יש פה עדות ראייה, מה שבזמנו אמרו ידע אישי. היא יודעת מה שקרה, ובאמת כאשר התוספתא חוזרת ושואלת מנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, שהרי ההנחה היא שהמצרים ניסו להעלים את קברו של יוסף מבני ישראל כי גם המצרים קראו את בראשית וידעו שיש שבועה כזאת, ואמרו עם ישראל לא יצא, לא יצא בלא ארונו של יוסף. אמרו שרח בת אשר הייתה באותו הדור. כאן הכתיב הוא בסמך. >> כן, שין וסמך מתחלפות חופשי. >> אבל גם סרח, סרח העודף, משהו עודף אולי. סרח בת אשר הייתה באותו הדור. באיזה דור? בדור יוסף או בדור משה? הלכה ואמרה לו למשה בנילוס נהר יוסף קבור. מדוע? שעשו לו מצרים שיפודים של מתכת, בנו ארון ממתכת, חיברום בבעץ. בעץ זה סוג מסוים של חומר להלחמת מתכת. עשו ארון ושיקעו אותו בנילוס. והלך משה ועמד על נילוס נהר ואמר: יוסף הגיעה שעה שהקב"ה גואל את ישראל. הרי שכינה מעוכבת לך, שגם מחכה, וישראל מתעכבים לך וענני כבוד מעכבין או מעוכבין לך. הוא מדבר אל ענני הכבוד, לא מדבר עליהם. מדבר אל ענני הכבוד שנדבר עליהם עכשיו במדבר. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, נקיים אנו משבועה שהשבעת את אבותינו. צף ארונו של יוסף ונטלו משה. >> גם זה נס גדול. >> ואל תאמר לי שמתכת לא צפה במים כי אנחנו בעולם של ניסים וכבר דיברנו על המפלס הגדול של ניסים מקראיים, לא פלא שחז"ל יוספו עליהם ניסים נוספים. ארונו של יוסף עולה ולמעשה אפשר לומר שבזכות סרח יצאו בני ישראל ממצרים. ואני מזכיר לעצימו, היא גם זו שזיהתה את משה כנביא, כשליח אלוהים אמיתי. כלומר, לולא סרח שידעה מהו הקוד לגאולה 'iii', לולא סרח שידעה היכן יוסף קבור, ייתכן שהקורס הזה היה מתקיים היום באוניברסיטה של גושן. עד היום הזה הם במצרים ולא יוצאים ממנו. תראה את התפקיד הגדול שנותנים המקורות דווקא לנשים בסיפור הזה. >> אז היא הייתה מדור הבאים למצרים, יורדי מצרים, ובדור יוצאי מצרים >> ולא שמענו על מותה גם אח"כ? >> לא בשום מקום. אדרבא, היא ממשיכה את חייה. וכיוון שאנחנו מפעם לפעם עוסקים בביוגרפיות של דמויות שמשה היה בקשר איתם, כמו מרים וכמו ציפורה, בוא נאמר עוד משהו על סרח שלא קשור למשה. ההופעה הבאה שלה היא בספר שמואל ב', אם אני זוכר נכון, בסיפור מרד שיבעי בן בכרי. >> שבע בן בכרי. >> שבע בן בכרי. אוקיי, אולי תזכיר לנו. >> "ותקרא אשה חכמה מן העיר שמעו משעו "אימרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך." >> מה ההקשר? לא זוכר. מה ההקשר? >> ההקשר מרד שבע בן בכרי בעקבות מרד אבשלום, בשולי השוליים של מרד אבשלום. מרד נוסף, שבע בין בכרי. ניצול הזדמנות נוספת לנשוך בדוד שעודנו חלש לאחר הקרב. ואז היא אישה מאוד מאוד חכמה ורוצה לשים קץ למרד ופוחדת שיעשו שפטים בעירה, שם נכבה שבע בן בכרי, ולפיכך אמר לה יואב "ואת מאן? אמרה לו מאן אנא? אנכי שלומי "אמוני ישראל. אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן, "יוסף למשה." כלומר, אותה אישה חכמה שמביאה לסיומו של המרד ומשליכה את ראשו של שבע בן בכרי אל יואב ואנשיו מזוהה כאן אותה אלמונית בסרח בת אשר. >> ויש פה מדרש על שלומי אמוני. "השלמתי", כלומר מסרתי, "נאמן לנאמן". יוסף הנאמן למשה הנאמן. "אני גיליתי למשה היכן עצמות יוסף". כלומר, סרח המשיכה את חייה עד ימי דוד שזה עוד מאות רבות של שנים, ומסתבר שלא נגמר פה. מסתבר שהיא מופיעה גם במאה השלישית באיזור טבריה, בסיפור משעשע לדעתי וחביב מאוד, באחד המדרשים על רבי יוחנן. יושב בטבריה במאה השלישית, היה יושב ודורש. כדאי להבין שהביטוי 'יושב ודורש' זה דרשה בציבור. הוא נותן דרשה ומסביב קהל גדול, והשאלה שלו היא כיצד היו המים עשויים בישראל כחומה. הוא מדבר כמובן על קריעת ים סוף שם נאמר, מיד נראה, שהמים להם כחומה מימינם ומשמאלם, והוא רוצה להבין איך בדיוק נראתה אותה חומה. דרש רבי יוחנן כאותן שבכות. זה נראה כמו שבכה, כלומר כמו גדר אם תרצה. "הציצה שרח בת אשר". אני רואה את זה בדימיוני. הגג נפתח ומלמעלה מסתכלת בת אשר ואומרת לו "סליחה סליחה שם הייתי". אני אגיד לך, לא היו אלא כאותם חלונות מוארים. זה כמו חלון זכוכית מואר ולא כשבכה. הדיון פה הוא חשוב כל כך לגבי איך היו המים, אלא העובדה שהיא מעיזה להכנס לבית המדרש בעת דרשה בציבור של גדול הדור רבי יוחנן ולתקן אותו ולומר לו "סליחה שם הייתי". כלומר, היא בעצם העדה. היא זוכרת, היא ראתה, והיא תמיד יודעת לספר ולגלות מה שקרה. ולא הארכנו עוד בפרטים בחייה. >> עד שבשלב מסויים היא בכל זאת מפסיקה את חייה כאן על פני האדמה. >> כאן. וזה סופה. >> כן. >> בסופו של דבר, ממסורת ימי ביניים 'iii' כבר שבעה אנשים נכנסו בחייהם לגן עדן. כלומר, מעולם לא מתו, מעולם לא עברו את הקושי של מוות וייסורי קבר, אלא ישר עברו לגן עדן ושתיים או שניים או שתיים מאותם השבעה, נראה מיד, סרח בת אשר ובתיה בת פרעה. בתיה שידברנו עליה באריכות בשעתו. 'iii' גם חירם מלך צור שנתן חומרים לבניין המקדש ודמויות אחרות שלא נאריך בהן, אלא רק נאמר שאותה סרח המשיכה את החייה כמעט לנצח, יושבת חיה בגדן עדן, ולא הבאנו באריכות רבה הופעות נוספות שלה ב'iii' במאה ה-12 ובאיספהאן במאה ה-19. בקיצור, סרח בת אשר חייה וקיימת. היא מעין מקבילה לאליהו. כמו אליהו הנביא שמעולם לא לכאורה מת, ותמיד הוא הופיע מחדש ברגעים של משבר,כך גם סרח בת אשר. ואם תשאל עוד מה שלא הבאנו כאן, אבל כדאי לומר מדוע היא זכתה לחיי נצח כאלה, לחיים ארוכים שכאלה. זה מחזיר אותנו לסיפור ספר בראשית. היא גילתה ליעקב שעוד יוסף חיי. כאשר האחים חוזרים ממצרים הבשורה הנפלאה שיוסף לא מת הם בושים לספר לאב. איך יאמרו ליעקב "יוסף בנך חיי"? לכן הם מבקשים מסרח הקטנה שלא תבשר ליעקב. היא בישרה ליעקב. הוא בירך אותה ברכה גדולה, והיא המשיכה את חייה וחייה גם נסרגו בחייו של משה ובחיי עם ישראל במדבר.