שוב אני רוצה להפנות את תשומת הלב לפייטן יניי שכבר הזכרנו אותו כמה פעמים, פייטן שחי בארץ ישראל במאה ה-5-6, והוא חיבר פיוטים לכל שבתות השנה שעסקו לא פעם בפרשת השבוע. כאש עם ישראל קרא בשבת מסוימת את סיפור מעמד הסנה, נתן לו פייטן לשמוע פיוט ארוך בן 10 שורות, אפשר לראות שהוא אלפביתי, האות הראשונה היא א׳, ב׳, ג׳, ד׳ וכו׳, ופה הוא מסכם בלשון פיוטית מאוד יפה, חלק מהדברים שראינו עוד נראה, וכך אומר הפייטן יניי בטקסט קצוב במידה מסוימת וגם מחורז. ״אחר המדבר ציר ניהג צאן״, ׳ציר׳ זה כמובן משה השליח. ״אחר המדבר״, מאוחר יותר, ״הינהיג את עמו כצאן בלא רגליים רץ ״והיריץ מרעיתו ללכת למקום חיזיון מראיתו״. אם הבנו נכון יש פה קפיצת דרך. >> אין לך מסורת נוספת שהעניין הזה מופיע בה? >> זה לא מופיע במקום אחר אבל זה לא פעם ראשונה. >> לא אומר שזה לא היה גם. >> או שהפייטן יצר את זה, הפייטן הוא דרשן, זכותו גם ליצור מסורות אגדיות, להגדיל את הנס עוד יותר. משה הגיע למקום בקפיצת הדרך, ״בלא רגליים״, משה היריץ את מרעיתו, את צאנו, ״ללכת למקום חיזיון מראיתו״, המקום שבו הוא יחזה באלוהים. ״גידולי דשא היו נבראים לפניו ואחר כך היו נבלעים מלפניו״. >> עוד נס. >> מסורת נפלאה. הוא ראה דשא, רץ קדימה, הדשא נבלע, רץ קדימה, הדשא נבלע וכך הדשאים שנבלעו ונבראו הובילו אותו אל המקום. ו״דרך גדולה ליום אחד הילך״, ביום אחד הלך דרך ארוכה ״כי אוהב מישרים״, כינוי של האלוהים, ״יישר לו הילך״, יישר את דרכו שלו. ״הר האלוהים עת כי הוגע״, אולי נדלג על זה נקפוץ לאות ז׳. ״זה״, האלוהים, ״לפי דרכו חינכו לראות״. >> ״חנוך לנער על פי דרכו״. >> ״להיות בקי ״בכל מראה מראות״. יותר מאוחר השרת אש לא ייבהל, ״חוזק ליבו ״כשר לבת אש״, כאשר הוא ראה מלשון ׳שורו׳. כאשר ראה את ליבת האש, חוזק ליבו. >> ממש על פי המדרש שראינו קודם. >> ודאי. ״בעבור ללבבו ״בכל מיני אש״, זה המדרש, ועכשיו דבר חדש, ״טהור״, האלוהים, ״בתוך טומאה יקרו הופיע״. אלוהים מופיע בתוך סנה, צמח דל, עלוב, על הארץ. ״גבוה״, אלוהים, ״ על סנה כבודו הודיע״. למה? ״יען כי צרת עמו היא צרתו וישועתם היא ישועתו״. ההתגלות בסנה באה לומר בעצם אני סובל יחד איתכם כביכול אומר האלוהים. >> ״בכל צרתם... >> לו צר״, וזה מיד נראה בהמשך הדברים עצמם. אני חושב שאמשיך בפסוק שוב, פעם אחרונה פסוק ב׳. ״וירא מלאך ה׳״, עליו דיברנו, ״בלבת אש ״מתוך הסנה״. אין ספק שהופעת האלוהים בתוך שיח נמוך ולא מאוד מרשים, זה לא דקל גבה צמרת, זה לא ארזי הלבנון, אלא סנה דווקא, הטרידה מאוד את המקראות. אתה אמרת שזה מדרש על השם ׳חורב׳, סיני-חורב, סנה-סיני, אבל המקורות עסקו בדרכים רבות וראשון להם יוסף בן מתתיהו, שעוד לא הזכרנו היום, אותו היסטוריון יהודי של המאה ה-1, שיש לו מסורות משלו לגבי הסיפור עצמו. >> ״ההר הזה הוא הגבוה שבהרים שם וטוב ״מאוד למרעה כי הוא מגדל עשב טוב ולא נבער לפני כן״, כלומר שלא נתנו לבעיר לסעוד את לבו שם במקום. >> בעיר זה מה זה? בקר. >> כלומר, כן. >> בני צאן. >> בני צאן. ״משום שהרועים לא העזו לעלות בו מחמת האמונה שהאלוהים שוכן בקרבו״, כלומר הוא כבר ידוע כהר האלוהים, כן, ולכן אף אחד מן הרועים האחרים לא העז ללכת שמה. ״ואמנם כאן קרה למשה נס מפליא: ״כי אש התלקחה בשיח של פטל״, וכאן יש לכם זיהוי בוטני של הסנה דווקא עם פטל. למה דווקא פטל? חשבו בעצמכם, אולי בגלל פריו האדום של הפטל והאש הנראית בסנה. ״ועברה בו בלי להזיק לירק שמסביב לו או לציץ שבו ״ולא אכלה שום ענף טעון פירות, אף על פי שהלהבה הייתה רבה ״ועזה מאוד״. >> אנחנו לא בוטניקאים אבל כדאי לדעת שבספרות הבוטנית יש דיון שלם בשאלה מהו בדיוק אותו סנה, יוסף הוא מזהה אותו בפטל ומבחינתנו, >> מיץ פטל. >> זה כבר היינו שם באופרה הזאת. הנה עוד ניסיון לראות את הסנה הבוער, את הפטל ואת משה עם הקרניים, לקרני משה עוד נגיע. שוב, מה עושה האלוהים בסנה? מה שהפייטן רמז לו, אומר בצורה מפורשת המדרש. ״כביכול אמר הקדוש ברוך הוא״. המילה ׳כביכול׳ היא מאוד חשובה. כאשר מדברים על האלוהים כעל בן אדם עם התנהגות קצת אנושית, אלוהים יורד לסנה, אלוהים סובל, אתה מיד מוסיף את מילת ההסתייגות ׳כביכול׳. >> הרחקה מן הגשמיות. >> זה כמו ה׳כאילו׳ הנכון שלנו בשפה העברית, כי אלוהים לא אמר, הוא כביכול אמר ״עמו אנוכי בצרה ואומר בכל צרתם לו צר״, בכל צרתם של עם ישראל גם אלוהים משתתף. יותר מאוחר, גלו לבבל, גלה איתם, ירדו למצרים, ירד איתם, האלוהים הולך עם עם ישראל לכל מקום ״ובכל צרתם לו צר. אמר ליה״, אמר לו, ״הקדוש ברוך הוא״, למשה, ״אם אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער, כשם שישראל שרויין בצער״, אתה חושב שאני לא סובל כמוכם? ״הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך, מתוך הקוצים״. מפה תלמד שאני שותף לך בצערי, ״כביכול״, שוב כביכול, ״אני שותף עמן בצערן״. זה רעיון תאולוגי מאוד מאוד מעניין שהוריד את האלוהים הגדול והנשגב לא פעם לשותף לסבלותיו של עם ישראל, הוא בוכה יחד עם עם ישראל על החורבן, בהקשרים אחרים הוא מצטער בצערו. מכל מקום, זו הופעתו בסנה לפי המדרש. והפסוק ״בכל צרתם לו צר״ בישעיה ס"ג, הוא פסוק מעניין משום שגם הפייטן יניי עוסק בו וגם משום שיש פה בעיה של נוסח שמיד נראה. ומה אומר הפייטן יניי בדרכו שלו? ״בכל צרותינו לך צרה והבטחתנו עמו אנוכי בצרה "כי אתה אלוהינו ואנחנו עמך ״כי אתה רוענו ואנחנו צאנך״, וכבר דיברנו הרבה על רועה ועל צאן, ״במצרים בעת הצר לנו שונא ״ניגליתה במקום צר מתוך הסנה״. >> איזה יופי של פיוט. >> הפייטן יניי בכלל יש לו כוח לשוני בלתי רגיל וחבל שהדברים האלה לא נאמרים עד היום. אני חייב לומר לך בתור מבקר בבית כנסת, היה יכול להיות בהחלט יפה אם מפעם לפעם היו משלבים פיוט כגון זה, הוא מצלצל יפה, ואולי אפשר גם להלחין אותו. אני תמיד מחפש מישהו שילחין את הפיוטים האלה ועדיין לא זכינו להנחלתם. >> והתשבץ היפה, השימוש בפסוקים, פשוט נפלא. >> תראה, ׳מצרים׳ ו׳צר׳ ו׳צר׳ ו׳צרה׳ ו׳צרה׳, זה מצלצל טוב, מקום צר. נכון. אז השלמנו את הפסוק הזה מספר ישעיהו שפה צילמנו אותו מתוך ספר תנ״ך, כאשר הפסוק, פסוק ט׳, נאמר בו ״בכל צרתם ״לא צר״ בא׳. >> שימו לב ל- א׳, בדיוק, והכתיב והקריא הוא ל׳-ו׳. >> בשוליים יש לנו קריא ׳לו׳, ׳לו צר׳, רק שנייה, ופה המדרש כדרכו לפעמים הוא דורש את הקריא ולא את הכתיב. האמת היא שמי ששומע לא יודע אם אומרים לא בא׳ או לו בו׳, אבל הוא דורש את המילה ׳לו צר׳, ״בכל צרתם לו״, כלומר אלוהים ״צר ומלאך פניו הושיעם״. >> כן ובאמת קריא וכתיב מביאים לא פעם את שתי הגרסאות, בוחרים לכאורה באחת על פיה אנחנו אמורים לקרוא אבל נותנים לנו גם את האחרת ויכול מאוד להיות שדווקא כאן הגרסה המקורית היא גרסת הכתיב, ל-א, כן, ואז הניקוד כנראה לא היה ׳לא צר׳ אלא ׳לא ציר׳. ״לא ציר ומלאך פניו הושיעם״, כלומר לא משה ולא כל שליח אחר להושיע את עם ישראל, אלא אלוהים, אלוהים בכבודו ובעצמו, ׳פניו׳ כינוי לאלוהים, ׳פניו׳ שלו, הוא ״הושיעם באהבתו ובחמלתו וגאלם״ וכו׳. >> כלומר, מי שניקד פה לא הבין את העניין וניקד ׳ציר׳ בכתיב חסר כ׳צר׳. בכל מקרה, כדאי לשים לב ל׳לא׳ ול׳לו׳ בשני אלה והמדרש משתמש בזה יפה לאותו רעיון שאלוהים עם עמו בכל צרה ובכל סבל. מכאן בא... מדרש... סדרה ארוכה, ארוכה מאוד של מדרשים שמנסה להבין מה המשמעות של התגלות אלוהים מתוך סנה, מה הסימבוליקה, מה הסמליות שבהופעה, והפירוש הראשון הוא של רבי אליעזר שאומר ״מה הסנה שפל מכל האילנות״, כמו שהסנה הוא שיח באמת עלוב בגובהו, ״כך היו ישראל שפלים מכל האומות, ירודים במצרים. ״ולפיכך נגלה הקדוש ברוך הוא עליהם וגאלם, שנאמר וארד להצילו מיד מצרים״. >> היינו, צריך לרדת, לרדת מטה אל השיח השפל, אל עם ישראל שנמצא למטה. >> כן, מבחינה זו הסנה מסמל את עם ישראל. >> בוודאי. >> ומיד נראה שלמרות שהוא בוער באש, הוא לא אוכל, שזה דווקא גילויי נחמה לעם שבכל מקרה הוא לא ייפגע. זה פירוש אחד של רבי אליעזר ואילו פירוש אחר הוא של רבי יוסי. ״ר׳ יוסי אומר: כשם שהסנה קשה מכל אילנות ״וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אינו יוצא בשלום, ״כך היה שעבוד מצרים קשה לפני הקדוש ברוך הוא מכל שעבודים ״שבעולם״. >> עם ישראל משול ליונה, משול לעוף, כך שזה מוסיף כמובן. >> ושוב במסגרת הזיהוי של הסנה, שמזהים אותו בשיח זה או שיח אחר, באמת עובדים על העובדה שזה שיח קוצני אלא בקוצים אתה חש רק כאשר אתה מושך את היד חזרה מתוכו, כלומר כשאתה מכניס את היד לתוך הסנה, הקוצים איכשהו מסייעים בידך, כשאתה מבקש להוציא את היד מתוך הסנה, אתה אינך יוצא בשלום וכך גם מצרים. שוב לוקחים את הצמח הזה, את גובהו. >> נפלא, משל לעם ישראל, כן. >> ולשעבוד במקרה הזה. דרשה אחרת היא רבי יוחנן, כל חכם והסנה שלו, שאומר ״מה הסנה הזה גדל על המים, ״כך ישראל אינן גדלין אלא בזכות התורה שנמשלה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים״. עוד דבר נוסף, ״מה הסנה הזה עושה קוצין ועושה ורדין״, יש פה גם פרחים יפים אבל גם קוצים, ״כך ישראל יש בהם צדיקים״, שזה כמובן הורדים, ״ורשעים״, ופה אנחנו עוסקים בהשקעה של הסנה ובפרי שלו כסמל לעם ישראל, ולא נחה דעתם של חז״ל בזה אלא המשיכו. ״אמר ר׳ פנחס בר חמא״, תראה שפע של מדרשים דווקא למילה ׳סנה׳. מכאן ברור שהמילה סנה היא שהציקה להם יותר... >> וההסבר הזה הוא מה שכבר אמרת בעצם על הכנסת היד והוצאתה. >> ״מה הסנה הזה ״כשאדם מכניס ידו בתוכו אינו מרגיש וכשמוציאה, מוציאה ״מסרטת״, סרוטה, ״כך כשירדו ישראל למצרים ״לא הכיר בהם בריה, כשיצאו באותות ובמופתים ובמלחמה״, ירדו 70 נפש, יוצאים 660 ריבוא ובאותות ובמופתים. ״רי יהודה בר׳ שלום אומר ״מה סנה הזה, עוף מכניס״, נכנס ״לתוכו ואינו מרגיש ״וכשהוא יוצא כנפיו מתמרטות כך כשירד אברהם למצרים ״לא הכיר בו בריה, וכשיצא וינגע ה׳ את פרעה״, אותו [לא ברור]. >> פה מעניין שחוזרים לדוגמה של אברהם ולא לדוגמה של בני ישראל ומצרים. לכן אותו סיפור על אברהם ושרה הוא גם כן בבחינת קדימון למה שעתיד לקרות לבני ישראל מאוחר יותר. יפה שהמדרש. >> כן, אבל על זה עוד לא דיברנו, עוד לא דיברנו. הוא יורד למצרים גבר ואישה, הסכנה היא לגבר, האישה מצילה אותו, יוצאים מצרים ברכוש גדול, בהחלט יפה. נכון. לא גמרנו. ״דבר אחר: מהו מתוך הסנה? ״רבי שמואל בר נחמן אמר כל האילנות יש מהם עושה עלה אחד ויש מהם עושה שניים או שלושה, ״הדס עושה שלושה״ והוא ״נקרא עץ עבות״, כלומר העלה של ההדס או הבד יש לו 3 עלים אבל הסנה יש לו 5 עלים. ״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה״, מה מסמל ה-5 עלים? ״אין ישראל נגאלין אלא בזכות אברהם ״יצחק ויעקב ובזכותך ובזכות אהרון״, יש פה כבר רמז לגאולה, ״ודבר אחר הסנה בישרו שיחיה 120, מניין ה׳סנ"ה׳״. הסנה 5, 60, 50, 5, בדקתי במחשב שלי, זה 120. כלומר, הסנה גם מסמל את חייו של משה וגם את זכותו של משה וגם את סבל העם והאלוהים משתתף איתו וכו׳ וכו׳ וכו׳ וזה באמת. >> אגב יש פה כמובן שימוש בגימטריה שהיא חדרה לעולם הפרשנות היהודי רק בתקופה ההלניסטית והלאה, כלומר בהשפעת חוכמת יוון. למרות שרבות משיטות הפרשנות של חז״ל אפשר למצוא את ראשיתן כבר במקרא, זה בבחינת חידוש גדול. >> אין גימטריה במקרא. >> אין גימטריות במקרא. >> למרות כל מיני אנשים שמוצאים גימטריות בכל פינה ופינה. >> שימשיכו לחפש. >> אז יכול לסכם. ״וינהג את הצאן אחר המדבר ״ויבוא אל הר האלוהים חורבה וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה ״וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל״. מה נעשה עם הסיטואציה הזאת של סנה בוער ואיננו נשרף, שהוא נס בתוך נס. התשובה של המדרש היא ״ולמה הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה בעניין הזה?״, מה רצה אלוהים לרמוז למשה באש הבוערת שהסנה איננו אוכל, ״לפי שהיה מחשב בלבו״, משה, ״ואומר שיהיו המצריים מכלין את ישראל״. משה חשב שעם ישראל יאבד לחלוטין, ״לפיכך הראו הקדוש ברוך הוא אש בוערת ואיננו אוכל״, אש אוכלת בלשון המקרא, ״כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל״. הודעה למשה שאין לו מה לדאוג, הסנה יחזיק מעמד למרות האש המצרית.
