עכשיו באמת, לאחר שעברנו את שאלת הכרונולוגיה ואת דמותה של סרח ואת בעיית עצמות יוסף, אנחנו עומדים עם משה רבנו ועם ישראל כולו על ים סוף וכך מספרת התורה. >> "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל "את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'. "ואמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים." כן, מתלוננים. פה מתחילה הפרשה של תלונות שבה עוד נעסוק רבות "הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו "ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. "ויאמר משה". >> וזה אומר עם אחרי שראה את כל המכות ואת כל הדברים האחרים ושוב התלונות. >> וכמובן הדברים שהם טוענים כאן שהם דיברו אליו במצרים אין לנו עדות במקרא לאמירה הזאת. כלומר, קל מאוד לשנות את העבר, עכשיו שהם נמצאים במצוקה הם משלימים ואומרים כאילו, במובן הטוב של המילה "כאילו", כאילו אכן אמרו זאת למשה במצרים. "ויאמר משה אל העם אל תיראו התייצבו "וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". >> בניגוד לעם הזה שממש ריפיון ידיים וריפיון אמונה בלתי רגיל, ברגע הזה משה רבנו מגלה ביטחון מוחלט בעזרת האלוהים ונותן את הנאום שלו לעם בפסוקים י"ג, י"ד כפי שראינו כאן. המדרש שם לב לאריכות המילים בדבריו של משה והוא טוען שכל חלק מדברי משה כוון לחלק מעם ישראל, ואומר כך, ארבע כתות", כלומר ארבע קבוצות, "נעשו ישראל על הים." אחת אומרת ליפול אל הים, כלומר לקפוץ למים ויקרה מה שיקרה, אולי להתאבד או לנסות לברוח. ואחת אומרת לשוב למצרים. ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן. ואחת אומרת נצווח כנגדן. רק נשמיע קולות מבהילים אולי המצרים ייבהלו. ואז, זאת שאמרה ליפול את הים, נאמר להם: התייצבו, עימדו במקום, וראו את ישועת ה'. זו שאמרה נשוב למצרים, נאמר להם: "כי אשר ראיתם את מצרים היום "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן, נאמר להם: ה' ילחם לכם. זו שאמרה נצווח כנגדן, נאמר להם: "ואתם תחרישון". מה שקרה כאן למעשה, לקחו את דברי משה פירקו לארבעה, וחיפשו נמען לכל אחד ואחד מארבעת החלקים. ואני חושב שמה שעומד כאן זה לא רק המתח הפנימי בתוך העם והפתרונות האיומים שכל קבוצה מציעה, אלא גם דמותו של משה שיודע לענות לכל קבוצה וקבוצה בדרך הנכונה, הבטחון שלו מוחלט, וזו מסורת ארבע הכתות שראינו אותה כאן. מה עושה, מה מספר לנו יוסף בן מתתיהו, אותו היסטוריון של המאה הראשונה, על האירוע הזה? >> "וכשהגיע משה לשפת הים אחז במטהו והתפלל לאלוהים "וביקשהו להיות להם לבעל ברית ולעזר ואמר: "גלוי וידוע לפניך, שאין אנו יכולים להימלט ממצוקתנו לא בכוח ולא בשכל אנוש... "והננו שמים מפלטנו בישועתך בלבד "ונושאים עינינו אליך שיצא הדבר מלפני השגחתך "למלט אותנו כרוב יכולתך מחרון אפם של המצרים... "הקם את רוח העם שנפלה ונשתבשה מאפס תקווה והחזירה לשלוותה ולביטחונה בישועה... "כי לך הים ולך ההר הסוגר עלינו, שיוכל להיפתח לכשתצווה לו, "וגם הים ייהפך ליבשה, וגם דרך האוויר נוכל להימלט, כשיהיה רצון מלפני גבורתך, שנמלט באופן כזה." >> זה נאום. שלוש הנקודות שאתה רואה כאן לאורך הדרך זה קיצור גדול של נאום ארוך הרבה יותר, מה שמתאים מאוד ליוספוף. הכתיבה שלו בסגנון הכתיבה המקובלת בעולם היווני היא תמיד נאומים ארוכים ביותר וזה רק עיקר הנאום. יש זמן, יש סבלנות למשה, אוחז במטה ללא מקרה הוא ומתפלל לאלוהים כי בסיפור התורה ממש תפילה אין. יש רק תגובה אלוהית >> שהוא צעק. >> למשה שצעק. "רבי אליעזר אומר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בני נתונים בצרה "הים סוגר", מצד אחד, "ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפילה?" אין לנו את התפילה. יוספוף הוסיף את התפילה. "מה תצעק עלי?" כלומר, זה לא הזמן. >> לפי תפיסתם של חז"ל גם צעקה אחת מלשונות התפילה. >> אבל מה אתה מתפלל אלי עכשיו אומר לו אלוהים. "שהיה אומר יש שעה לקצר "ויש שעה להאריך". כאשר משה מתפלל על מרים המצורעת חמש מילים: "אל נא רפא נא לה". חמש מילים ארבע מתוכם הברה בודדת, "הרי זה לקצר". כאשר הם 'iii' את העגל ואת הפה "לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה, "הרי זה להאריך". פה משה ננזף למעשה. כלומר, מה שיוספוף שם בפיו, תפילה מאוד ארוכה, המדרש טוען שזה לא הזמן עבורה ומשה נדרש לעשייה, ולא לתפילה ולהארכת מילים. מה שמעורר את השאלה המרכזית, אני חושב, של סיפור קריעת הים. כולנו מכירים שהים נקרע, אבל השאלה הגדולה היא מי בעצם קרע את הים? וכאן נדמה לי, נושא שכבר ראינו פה, דמותו של משה כשליח ודמותו של האלוהים כשולח, ודמותו של משה כדמות עצמאית ופועלת. אז מי בדיוק קרע את הים? >> כן, אנחנו הזכרנו את כל השאלה, את כל הסוגיה של הסיבתיות הכפולה. חלוקה נכונה של המשאבים. מה עשה אלוהים ומה עשה משה. תיתן יותר מידי למשה, אלוהים יעמוד בצילו של משה, חס וחלילה. תן יותר מידי לאלוהים, מה תפקידו של משה? לפיכך, צריך לשמור על איזה איזון ואנחנו נראה את מערכת האיזונים בטקסטים השונים. >> וראינו את זה יפה בסיפור המכות, מי בדיוק הביא כל מכה ומה חלקו של כל אחד ואחד. ובכן, אני חוזר לשאלה הגדולה "מי קרע את הים?" >> הנה כאן נוסחה של המספר, כן, בעל העמדה המוחלטת בשמות פרק י"ד. "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי "דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו." שימו לב, כאילו משה עתיד להיות זה שיבקע את הים. "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". >> רגע, הוא אומר עם המטה, עם היד עם המטה הוא בוקע את הים. משה. אוקי. >> "ואני הנני מחזק את לב "מצרים ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו." ואכבדה: אני אלוהים. "וידעו מצרים כי אני ה' "בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו." והנה מילוי הצו על ידי משה. "ויט משה את ידו על הים", אבל לא הוא בוקע את הים בעצם. "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל "הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים". כלומר, שוב אתם קוראים את הקטע הזה בשלמותו ואתם אולי קצת נבוכים מחלוקת התפקידים. בתחילה אומר אלוהים "אתה תבקע", אחר כך מסתבר שמשה הוא רק מאין שוטר תנועה, הוא מניף את המטה שבידו, אבל אלוהים זה שמוליך את הים וגורם למים להיבקע. >> אז צריך כאן באמת לשאול, המסורת הביקורית אולי שמתמודדים איתה היא מסורת שנותנת למשה תפקיד גדול יותר? >> כן. >> מנסים לטשטש את תפקידו של משה? >> כן. זאת אומרת שמשה באיזה מן סיפור יותר קדום הוא למעשה בעל הניסים המבצע, וכאן מנסים להעביר את מרכז הכובד אל האלוהים, אבל עדיין לא לוותר לחלוטין אל תפקידו של משה. >> [דיבור צולב]חלילה על תפקידו של משה, נכון. >> ובאמת. >> "ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל "מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהום את מחנה מצרים "ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות. "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. "ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישבו המים על מצרים "על רכבו ועל פרשיו. ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות "בוקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים". כאן, שלא כמו בשלב הראשון של קריעת הים, כאן כאשר המים חוזרים למקומם, כאן אומר אלוהים למשה נטה את ידך, ומשה נוטה את ידו והים שב למקומו. ובכל זאת בסוף "וינער ה' את מצרים בתוך הים". פה אולי התפקיד של משה קצת גדול יותר, אבל בכל זאת אלוהים הוא זה שמנער את המצרים בתוך הים. כן. >> והמטה לא נזכר כאן. כך שיש פה גם מטה וגם ידו של משה וגם האלוהים, בקיצור יש פה תחרות על השאלה מי עשה את כל המעשים הגדולים האלה. וסוף הסיפור "יושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים". רק השם בלי משה. "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". >> בכל זאת, כלומר כל הקטע הזה בגדול מדבר בשבחו של אלוהים, אבל בסיום בכל זאת יש גם שחקן משנה במחזה הזה ובמשה עבדו. >> כלומר ההתמודדות היא אמיתית פה בין בשר ודם לבין האל, דבר שנראה אותו גם במקומות אחרים בהמשך הדרך. מה קורה בשירת הים עצמה? >> משה, תאמר אולי, משום שמשה שר, הרי לך התירוץ משה לא יזכיר את עצמו, אבל בכל זאת אתה קורה את הטקסט הזה ורואה הכבוד כולו לאלוהים. אין יד לבשר ודם במעשה. "נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים "מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש נורא "תהילות עושה פלא נטית ימינך תבלעמו ארץ", שימו לב 'נטית ימינך', לא משה נוטה את ידו אלא אלוהים נוטה את ימינו. כאן ברור שיש לנו פולמוס כנגד התפיסה שלמשה חלק במעשה. >> כן אז זה חלק כמובן משירת הים שמיד נדבר עליה, שירתו הגדולה של משה בעקבות הנס אולי הגדול ביותר, >> של יציאת מצרים. >> אולי גם בכלל במקרא, לא? מבחינת ההתפעמות של העולם הקדום ממנו. >> ודאי, ודאי. >> יש לו עוד גלגול, אני חושב, מעניין גם בהמשך ספרי הנבואה. >> כן, הנה בפרק א' של ספר ישעיה, כאן מצפים לגאולה ובגאולה לעתיד לבוא, מצפים שוב שאלוהים יעשה איתנו ניסים כדרך שעשה בעבר. "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' "עורי כימי קדם דורות עולמים "הלוא היא את המחצבת רהב מחוללת תנין". פה אנחנו בעצם חוזרים לאיזו מסורת קדמונית של בריאת העולם שכדוגמתה מוצאים בבבל, כדוגמתם מוצאים בכנען, מפלצות ים שעמם לחם האל בשעה שקדמה לבריאה, חיסל את המפלצות האלה ואולי מגופם ברא את העולם. אבל מיד מן המיתוס הבריאתי הזה, עוברים לשלב הבא ללמדנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה, "הלוא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך "לעבור גאולים". >> ברור שזה יציאת מצרים, נכון? >> כן, אז מה שעשה אלוהים בבריאת העולם כשלחם בים במפלצות הים, הוא שב ועושה כן גם ביציאת מצרים ושוב כאן אלוהים לבדו ללא אדם וזה גם מה שהתרחש לעתיד לבוא עם הגאולה עתה, "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה "ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה", מה שהיה הוא שהיה פעם נוספת והוא שיהיה. >> כל תקוות העתיד למעשה בנויות על זיכרון העבר והמילים "השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" זה הזכרה מפורשת של יציאת מצרים וזה כבר בנביא ישעיהו שמאוחר הרבה יותר >> זה בעצם כבר מה שאנחנו קוראים ישעיהו השני, נבואות הנחמה של תקופת שיבת ציון. >> ועדיין הזיכרון ההיסטורי של מעבר ים סוף הוא מפעים את האנשים וכולי. מה קורה במקומות אחרים בתנ"ך לגבי שאלת בקיעת הים? >> הנה מזמון היסטורי בספר תהילים, מזמור ע"ח שמסכם לנו את כל ההיסטוריה כולה עד בעצם ימי דוד, והנה שם כאשר מדובר בתקופת יציאת מצרים, "נגד אבותם", של ישראל, "נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען "בקע ים ויעבירם ויצב מים כמו נד", אלוהים לבדו. >> זה קריעת ים סוף בוודאות. >> ושוב פסוק נוסף בהמשך המזמור, "ויסע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר וינחם לבט ולא פחדו "ואת אויביהם כיסה הים", שוב ה' לבדו, אין חלק למשה, משה לא נזכר בכל המזמור הארוך הזה שכמעט רובו ככולו עוסק בפרשת יציאת מצרים. >> ושוב הבטחנו לעצמו לחזור בשלב כלשהו בכלל לשאלה של התעלמות ממשה והסיבות לאותה התעלמות. מה קורה במזמור תהילים אחר מאוד ידוע? >> גם כן זה המזמור שהרי הפזמון החוזר שלו הוא 'כי לעולם חסדו', חסדו של אלוהים וכאן בוודאי שאין עניין לספר במעשיו וגדולתו של בשר ודם ולכן לאחר שמסיימים עם בריאת העולם עוברים ישר לפרשת יציאת מצרים. "לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו "והעביר ישראל בתוכו כי לעולם חסדו וניער פרעה וחילו בים סוף כי לעולם חסדו", וממשיכים שוב עם פרשת המדבר, "למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו", משה יוק כמו שאומרים בתורכית. >> תורכית קלה ומכיוון שכבר הזכרנו את הרושם האדיר שסיפור מעבר ים סוף הותיר כבר בעולם המקראי, בוא נזכור את דבריה של רחב, אותה זונה מיריחו, לשני המרגלים שהיא מסתירה בביתה ומנמקת את זה בידיעה מוחלטת שבני ישראל יכבשו את כנען, היא מוסיפה ואומרת. >> יש פה משהו קצת הומוריסטי שאותה זונה ביריחו צריכה ללמד היסטוריה של עם ישראל ופרשת יציאת מצרים למרגליו של יהושע ואולי אפילו אומרת בעצם בכך 'לא הייתם צריכים לשלוח מרגלים, הרי אם אנו יודעים שאלוהים עושה איתכם את כל החסדים האלה, מדוע אתם בכלל אינכם יודעים?', "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם "בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם", ממשיכה כמובן לתקופת כיבוש עבר הירדם המזרחי, "ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן לסיחון ולעוג אשר "החרמתם אותם". >> אפשר בהחלט לומר שהסיפור מעבר ים סוף הוא הנס הבולט ביותר בסיפור המקראי מבחינת הרושם שהוא הותיר גם לבני ישראל, גם על הנבואה, גם על השירה וגם על נוכרים. >> ולאט לאט הרצון באמת לייחס אותו לאלוהים בלבד ולא לתת למשה חלק ונחלה בו. הנה תמונה ימי-ביינימית של רחב מורידה את המרגלים. אוקיי, בכל מקרה, המתח משה, ים ותפקידו של משה ואלוהים בא לידי ביטוי מעניין באחד המדרשים, במכילתא, שנאמר שם על המילים "ויט משה את ידו על הים. התחיל הים עומד כנגד משה", הים מסרב, משה יכול לומר מה שהוא רוצה, הים מסרב. "אמר לו משה בשם הקודש ולא קיבל עליו, הראהו המטה "ולא קיבל עליו", רק "כיון", היינו כאשר "נגלה עליו הקדוש ברוך הוא "הים ראה וינוס". >> שזה אכן ציטוט כמובן ממזמור קי"ד בתהילים ששם מדובר בנס הגדול הזה מבלי להזכיר את משה שוב. >> רגע, משה ניסה והים סירב. "אמר לו משה", לים, "הייתי אומר לך בשם הקודש "ולא היית מקבל עליך", לא הסכמת, "הראיתיך את המטה ולא קיבלת עליך, עכשיו מה לך הים כי תנוס", אותו מזמור תהילים, "אמר לו לא מלפניך בן עמרם אלא מלפני אדון חולי ארץ", אני בורח מן האלוהים ולא מפני משה. לפי הקטע הזה, למשה אין שום תפקיד בעסק הזה והים עצמו יודע לומר אין לך שום ערך, שום תפקיד, הוא גם קורא לו 'בן עמרם'. לפעמים קריאת אדם לא בשמו אלא בשם בן אברהם, כמו בן ישי, זו אולי דרך של זלזול, זלזול או הקטנה, וזה טקסט שעוד לא פגשנו, פיוט ארמי ששולב בתרגומי התורה לסיפור ים סוף. אתה יודע, תרגומים ארמיים נתקלנו כבר באונקלוס וביהונתן, הם בדרך כלל צמודים לסיפור המקראי פחות או יותר אבל בנקודות מפתח בסיפור המקראי. כשהדרמה אדירה גדולה היה מנהג של חלק מהמתרגמים או המתורגמנים לפצוח בפיוט והנה לפנינו תרגום עברי של פיוט שנאמר כחלק מתרגום שירת הים כדי להוסיף לגדולת המעשה. "הלך משה ועמד על הים ואמר לים סור מלפני האל", לא ממני, לפני האל, "סר הים מלפני משה כשראה בידו את מטה הניסים", אבל מיד "חמה ורוגז עלו לים "ויתרברב לחזור לאחוריו טעות היא בידך בן עמרם אין אתה שולט בי "ואין אתה קשיש ממני שלושה ימים אני גדול ממך שאני", הים, "נבראתי ביום השלישי ואתה" >> אדם. >> אדם "ביום השישי". הים מסרב לשמוע בקולו של משה. ומשה כמובן רץ לאלוהים ומתלונן "וסוף דבר אמר הים למשה מלפני יילוד אישה אין אני נכנע. "ענה משה ואמר לים מי שגדול ממני וממך יכבוש אותך. "שמע הים את קול רוח הקודש שהייתה מדברת עם משה מתוך האש "שב הים מגליו ועברו בתוכו בני ישראל". כלומר, בסופו של דבר אלוהים הוא זה שעשה את כל המעשים, משה הוא רק >> אבל כאן בכל זאת ניתן קצת כבוד למשה. >> כבוד למשה, כבוד, יש הבדל בין כבוד לבין תפקיד. עוד תמונה מתמונות רבות שניסו להראות כיצד נראתה קריעת ים סוף וכיצד המים עומדים כחומה משני צידי המעבר כמו שרבי יוחנן התלבט בסיפור שכבר פגשנו. אגב סיימנו את סיפור התיאור קריעת ים סוף במילים שעם ישראל "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". משהו פה קצת צורם משום שאפשר להאמין בשם אי אפשר להאמין באדם בשר ודם לכן תרגום התורה הארמי המיוחס ליהונתן שכבר פגשנוהו חזור ופגוש, מתרגם "ויאמינו בה' ובנבואת משה עבדו", לא באיש אלא בדברי הנבואה שבפיו, שוב ניסיון לגמד קצת. אם בסיפור המקראי משה והשם נזכרים בנשימה אחת כאנשים שהאמינו בהם, כאן האמינו בנבואתו של משה אך לא במשה עצמו. נראה לי שזה מקום נכון להזכיר כמעט לכל מי שיושב בליל הסדר סביב ההגדה של פסח וקורא לפחות את חלקה הראשון עד שמגיעים לכופתאות, קטע שמופיע בהגדה של פסח אך מקורו בספרות חז"ל, בדברי רבי יוסי הגלילי שאומר "מנין אתה אומר", היינו לומד, "שלקו המצרים במצרים עשר מכות "ועל הים לקו חמישים מכות?" היינו שקריעת ים סוף הייתה פי חמישה יותר מכל המכות גם יחד, "במצרים מה הוא אומר?", מה נאמר בתורה במצרים, "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא, "ועל הים מה הוא אומר? וירא ישראל את היד הגדולה "אשר עשה ה' במצרים" ובהמשך הפסוק, "וייראו העם את ה' "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אנחנו חוזרים למתמטיקה, "כמה לקו באצבע? עשר מכות. "אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים "לקו חמישים מכות". הבאנו את הקטע הזה כאן משום שיש תמיד דיון בשאלה האם משה רבנו נזכר בהגדה של פסח. נגיע לשאלה הזאת כמובן באריכות אבל בינתיים כדאי לשים לב לכך שהפסוק שמזכיר את משה מובא בשל ראשיתו, "וירא ישראל את היד הגדולה", השאר לא מעניין ואכן בהרבה מאוד הגדות מביאים רק את המילים "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". >> המשך הפסוק ממש מופיע ברצף. >> אבל כיוון שיש מסורת שלא חותכים פסוק באמצע, חלק מההגדות ממשיכות בפסוק כולו "וייראו העם "את ה' ויאמינו בשם ובמשה עבדו" ואז לראיה יש משה בהגדה של פסח. צריך להבין שמשה כאן נגרר אחרי עניין האצבע והיד והוא לא שייך לכאן ועוד נעסוק בסוגייה הזאת. ועוד עניין אחד. >> הנה שוב בפרק ס"ג של ספר ישעיה שהוא מן הפרקים המאוחרים באותו ספר, "ויזכור ימי עולם משה עמו". אם אנחנו מבינים כהלכה הרי הנושא של 'משה עמו', הנושא 'משה עמו' הוא זה שזכר 'ימי עולם'. אם כן, אלוהים הוא הזוכר את ימי עולם והוא 'משה עמו', "איה המעלם מים את רועי צאנו איה "השם בקרבו את רוח קודשו" וברור לנו שאנחנו מדברים פה על אלוהים. אם כן, אלוהים מכונה כאן 'משה עמו', זה פנטסטי, יש פה התמודדות, מי הוא המשה? מי משה את העם? האם איש, האדם או אלוהים? והרי הטקסט הזה קובע לנו שאלוהים הוא זה ואכן הפסוק הבא, פסוק י"ב, "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", כלומר אלוהים ניצב לידו של משה, אלוהים ש"מוליך לימין משה את זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם", אלוהים לבדו, "לעשות לו שם עולם "מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו", כן, משה נמצא אבל הגיבור האמיתי והמשה האמיתי, משה עמו והוא האלוהים. >> כבר 'במלחמה' בין משה לבין אלוהים בשאלה של מי עשה את המעשה הגדול, פה המכה האחרונה היא שאפילו השם 'משה' נשלל ממשה, ניתן לאלוהים ולכל היותר הוא הולך בצד האלוהים אבל מי שעושה את כל המעשה, 'בוקע מים', 'מוליך בתהומות', זה הקדוש ברוך הוא בלבד. הניצחון של, אם תרצה, של האל על החלק האנושי בסיפור יציאת מצרים.