האירוע הבא בספר שמות, לאחר סיפור המן, הוא סיפור מלחמת עמלק. >> ושימו לב, אכן, לסמיכות הפרשיות. אמרנו שסיפור מסה ומריבה מסתיים בכך שבני ישראל שאלו את השאלה הקשה והחצופה ״היש ה׳ בקרבנו אם אין?״ ומה התגובה? ״ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים״. כלומר, אין זה יד המקרה שפתאום מופיע לו איזה אויב משום מקום להילחם בישראל אלא שבני ישראל נענשים בעמלק על השאלה שלהם ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״ ואכן במהלך הקריאה של סיפור עמלק ניווכח לדעת שאכן כן, שאכן זה עונש על המעשה. >> מכל מקום, המדרש חש בדברים. כמו פעמים רבות, מה שנראה לנו חידוש שלנו, הוא כבר מופיע במדרש. מה אומר המדרש על הקשר בין מה כתוב שם תחילה ״היש ה׳ בקרבנו אם אין?״, איך זה קשור ל״ויבוא עמלק״, ״מה עניין זה אצל זה?״, איך הדברים קשורים? משל. פעמים רבות, סיפור של משל מבהיר את הדברים יפה. ״משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו ״אמר לו״, התינוק לחבר, ״ראית את אבא, אמר לו אביו אתה רוכב על כתפיי ואתה שואל עלי, ״הריני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ״אני נשאתי אתכם על ענני הכבוד״, זה תיאור מאוד פיוטי על מסע במדבר בליווי עננים שהצלו על העם מפני השמש וסיפקו לו רעננות וכולי, ״אני נשאתי אתכם על ענני הכבוד ואתם אומרים היש ה׳ בקרבנו? לפיכך יבוא השונא וישלוט ״בכם, הווי״, הסבר כעת מגיע ״יבוא עמלק״ וזה הקשר בין שני הסיפורים. >> ומסתבר שלא המדרש החל בכך אלא כבר בתורה עצמה, בספר דברים, אנחנו נראה שקשרו בין השניים. >> אבל תחילה אולי נראה את הסיפור בספר שמות. >> בסדר, ״ויבוא עמלק ״ויילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק ״מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוהים בידי״. >> אתה יודע, אל מילת ׳מחר׳, יש ויכוח במדרשים, האם מחר הולך אחורנית, >> אני יודע כן. >> ״צא הילחם בעמלק מחר״ או ״מחר אנוכי ניצב״.אוקיי, אבל מטה האלוהים בידי, אותו מטה שדיברנו עליו רבות. >> והשאלה היא באמת האם כל עניין ׳מטה האלוהים בידי׳ הוא כאן חלק אורגני של הסיפור או שהוא מוסף לסיפור כי נראה מה קורה בהמשכו. ״ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להילחם בעמלק ״ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה״. >> שוב עוצר אותך. זו הזכרה ראשונה של יהושע, אני חושב, בסיפור המקראי, פשוט אנחנו יודעים שהוא קיים. >> כן, יהושע כבר הוזכר בהקשר מלחמתי בבחינת קדימון לתפקידו לעתיד לבוא. >> יש פה דמות נוספת, חור, שאיננו יודעים מיהו בדיוק אבל הוא יופיע גם בהמשך הסיפור של התורה, נכון? אוקיי. >> ״והיה כאשר ירים משה ידו״, ואתה מרים יד אחת מפני שכתוב פה ידו אבל שוב יש לנו עדי נוסח שקובעים כאן ״והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר >> זה גם ההמשך. >> ״ישראל וכאשר יניח ידו״, ושוב בעדי הנוסח ״יניח ידיו ״וגבר עמלק״, והנה כאן באמת ״ידי משה כבדים ויקחו אבן ״וישמו תחתיו וישב עליה ואהרון וחור תמכו בידיו״, בלשון רבים, ״מזה אחד ומזה ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש״. ויכול מאוד להיות שמה שקרה שעקב הוספת עניין המטה, ומטה אוחזים ביד אחת, כן, לכן זה הפך כאן בחלק מן הסיפור הזה ליד אחת בניסוח משני שלו, אבל מלכתחילה באמת לא היה כאן מטה אלא ידיו של משה ולמה מישהו הוסיף כאן את מטה האלוהים? כדי שהנס לא יראה חלילה כניסו של משה, משה מרים ידו, מוריד ידו, אלא מטה האלוהים הוא שיעשה לנו את הנס ולא ידיו של משה. >> והמשך הסיפור. >> ״ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ״ויאמר ה׳ אל משה כתוב זאת זיכרון בספר ושים באוזני יהושע״, לא את הספר, ״כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים ״וייבן משה מזבח ויקרא שמו ה׳ ניסי״, כן, ״ויאמר כי יד על כס יה״, פסוק לא כל כך ברור, ״כי יד ״על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור לדור״. >> שוב הסיפור הזה ניתן לעסוק בו מהרבה מאוד כיוונים ואספקטים, נעסוק בו בחלקם, אבל תחילה כבר רמזנו למה שקורה בספר דברים בהמשך התורה. ספר דברים, לפתע אחת המצוות ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך ״בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ״ויזנב בך כל הנחשלים אחריך״. >> יש פה משחק יפה עם ״ויחלוש יהושע״. >> ׳ויחלוש׳ מול ׳הנחשלים׳. ״ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים״. מי לא ירא אלוהים, אתה או עמלק? >> כן, אז דומה שהפשט הוא באמת ש׳אתה׳ לא ירא אלוהים, כלומר ש׳אתה׳ עייף, ועייף אגב מלשון צמא בלשון מקרא, כאשר סבלת מן הצמא במעשה מסה ומריבה, חטאת, כן, ״ואתה עייף ויגע ״ולא ירא אלוהים״, היינו ששאלת ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״, ולכן נענשת בעמלק. >> זה מעניין שהרבה מפרשים את המילים ׳ולא ירא אלוהים׳ על העמלקים. אז זה לא פשוטו של המקרא. ״והיה בהניח ה׳ אלוהיך לך מכל אויביך מסביב ״בארץ אשר ה׳ אלוהיך נותך לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים״. >> והסיבה שהפרשנים עושים כך היא בעצם שתי סיבות. סיבה אחת, אם אפשר להוריד אשמה מעם ישראל, מה טוב ומה נעים, וסיבה שנייה, הרי המשך המסורת כפי שאנחנו רואים אכן מצווה אותנו להעניש את עמלק, אז אם ישראל חטאה מדוע נעניש את עמלק? >> לכן, המצווה של ״תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח״, ואגב נזכיר שהדבר באמת מתגלגל מאוחר יותר לסיפור ספר שמואל. >> כן, הרבה יותר מאוחר, כן. כאשר צריך למצוא עילה להדחתו של שאול מן המלוכה ולהחלפתו ברעו הטוב ממנו, בדוד, הרי נאחזים בעניין זה של עמלק ושמואל מצווה על שאול, ״אותי שלח ״ה׳ למשוחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה׳ ״כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים ״עתה לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו ״והמתה מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור״, וכפי שאנחנו יודעים, שאול חטא, לא מילא את הצו כהלכה, העם חמל והוא חמל על הצאן ועל אגג מלך עמלק ולפיכך, מודיע לו שמואל שהוא מאבד את מלכותו. >> ושוב, תזכורת, אנחנו עוסקים במשה ולא בכל הסיפור כולו. לכן, נחזור לסיפור שלנו, נשים לב לעניין שקשור ליהושע ולמשה. בפסוק י׳ יהושע ממלא את הצו של משה. בפסוק ט׳ אומר משה ליהושע ״בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק״. מסתבר שהמדרש עומד על כך שמשה אומר ׳בחר לנו אנשים׳ ואומר רבי אליעזר בן שמוע ״יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך״. זה ציטוט מפרקי אבות, זה כלל מאוד מרכזי שאדם חייב להתייחס לתלמידו באותו כבוד שהוא מצפה מהתלמיד להתייחס אליו. ״מנין שיהא כבוד תלמידו חביב עליו כבודו?״, מה הראיה המקראית לכך? ״ילמדו כל אדם ממשה רבנו שאמר ליהושע בחר ״לנו אנשים. בחר לי לא נאמר אלא בחר לנו, ״מלמד שעשאוהו כמותו, אף על פי שהוא רבו ויהושע תלמידו״. הוספנו פה קו יפה לדמותו של משה המורה שמתייחס בכבוד אל תלמידו כפי שאכן צריך לעשות. >> ושוב לימוד של דרך ארץ באמצעות סיפור על גדולי ישראל, כן. >> זה למעשה דבר המרכזי במדרש שעוסק במקרא כדי ללמוד מה זה אומר לי ולתלמידיי ולדורי שלי. ומה מספר לנו פילון, חיי משה? ״משה שם בראשם את יהושע, אחד מסגניו, ״והוא גופו״, כלומר משה ״מיהר להעלות את חלקו, החשוב ביותר, לקרב״. כיצד? ״טבל והיטהר כמנהגו״, להזכיר לך במקרא אין שום דבר מזה, ״ורץ בחיפזון אל ראש הגבעה הקרובה, ״שם התחנן לפני אלוהים כי יהיה למגן, כי יתן עוז ונצחון לעברים״, במקרא אין מזה כלום, ״שעה שעמדו לפתוח בקרב אירעה בידיו תופעה מפליאה מאוד. לסירוגין נהיו קלות מאוד וכבדות מאוד. ״כאשר פחת משקלם והתנשאו לגובה, חזקו ואמצו הלוחמים ״ונחלו הצלחות מזהירות, וכאשר נטו למטה, גברו האויבים״. פילון מגדיר את זה כתופעה מפליאה מאוד, ומה ההסבר שלו? ״כך הבהיר האל בדרך משל כי אלה״, העמלקים, ״נחלתם הארץ וחלקי היקום התחתונים״, האדמה, החלקים הגשמיים, ״ואלה״, בני ישראל, ״נחלתם האתר״, שזה האוויר הנעלה, ״הקדוש מכל״. פילון לא יכול לא להעניק פירוש מטאפורי לפירושים שלו אבל מבחינתי חשוב יותר שהוא מוסיף את הטבילה, את ההיטהרות, את התפילה. כך צריך משה להתנהג לפי פילון אף שהתורה לא עושה כך. >> אבל אגב כך, אני בכל זאת אחזור לסיפור כי זה מזכיר לי שלא הדגשתי די שהעובדה הזאת שיש כאן מעין ניסוי בתנאי מעבדה, הרם הורד, מרים ידיו, מוריד ידיו, שב ומרים ידיו, שב ומוריד ידיו, להמחיש לישראל עד כמה טעו בשאלתם "היש אדוני בקרבנו אם אין", והנה כאשר מרים משה ידו ושב ומרים ידו אתם נוכחים לדעת שאכן אדוני עמכם. מנסים לחשוב שזה משה עושה ולא אלוהים, >> נכון. >> וזה נראה בהמשך, מכל מקום, ההיסטוריון, הנה דוגמא לתמונה ששתי הידיים מורמות, ואהרון וחור מחזיקים בשתי ידיים >> אבל יש גם מטה >> וגם קרניים למשה, עוד נגיע אליהם בהמשך, יוסף בן מתיתיהו, נזכור שהוא גם היה איש צבא, היה מפקד הגליל במרד הגדול, >> אם כי מפקד כושל מאוד. >> עדיין איש צבא. "ומשה" אומר לנו יוספוס, "בחר "מתוך העם את אנשי המלחמה, והציב בראשם את יהושע בן נון". עכשיו שים לב "ומשה העמיד מסביב פלוגה קטנה של מזוינים לשם "שמירתם בשביל הילדים והנשים והמחנה כולו". כלומר, שמר על המחנה "כל הלילה בילו בהכנות כדי לצאת לקרב לכשיצוום משה". "ומשה היה ער כל הלילה, ולימד את יהושע כיצד לערוך את מחנהו" הוא האסטרטג המרכזי של המלחמה, "והלהיב את העם כולו. ולאחר שעודד והכין באופן זה את הצבא "בדברים ובמעשים, עלה על ההר והפקיד את המחנה בידי אלוהים "ויהושע. והנה כל זמן שעמד משה וידיו מורמות "היו העברים מכריעים את העמלקים. כשנלאה", התעייף, "אפוא ממתוח את ידיו "ציוה את אהרון אחיו ואת בעלה של מרים אחותו, "שמו חור," >> יופי, פה נתנו לו משפחה. >> משפחה. "לעמוד לשני "צדדיו, ולתמוך את ידיו ולמנוע את רפיונן על ידי עזרתם זו. "לאחר הקרב", כמו כל מצביא טוב, "ערך משה משתאות לצבא. ולאחר שחגגו את חג הניצחון, "הניח משה לעברים ימים מספר אחרי הקרב", צריך לנוח אחרי הקרב, "והוליכם ערוכים במערכה אל הר סיני. פה אתה ממש רואה את איש הצבא קורא את עצמו לתוך הסיפור מכל דרך אפשרית. >> ואולי גם היכרותו באמת עם הצבא הרומי ומנהגיו לחוג נצחון וימי חופש אחרי הניצחון. >> נראה מאוד מאוד סביר שכך מה שקורה כאן. אבל כבר נגענו בנקודה מעניינת. אם משה מרים את ידיו, אנחנו יכולים לסבור שמשה הוא עושה את המעשים. היכן כאן האלוהים? על כך עומדת המשנה המפורסמת על המילים "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" והיא שואלת "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" ודאי שלא. "אלא לומר לך, "כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה "ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים- היו מתגברים "ואם לאו- היו נופלים". כך שהרמת הידיים והורדתן אין לה שום עניין לכוחו של משה, אלא הפניית המבט האנושי אל האל שהוא זה שמסייע. כיוון שהמשנה הזאת היא שיר מאוד מפורסם, אולי כדאי שנשמע כמה צלילים, >> בהחלט. >> מן השיר של וכי ידיו של משה עושות מלחמה. [מוזיקה] "וכי ידיו של משה "עושות מלחמה, וכי ידיו של משה "עושות מלחמה. "אלא מזמן, אלא מזמן "שישראל מסתכלים "כלפי מעלה ומשעבדין "את לבם לאביהם "שבשמים היו היו, היו היו "היו היו מתגברים. היו היו, היו היו, היו "מתגברים. היו היו, היו היו, היו היו מתגברים היו היו, היו היו, היו מתגברים". "ושוב אנחנו זוכרים שענייננו במשה במסגרת הזו, כדאי שנכיר מסורת נוספת שעוסקת בדמותו של משה בהקשר שלנו, וזה הכלל בתלמוד הבבלי, ושוב, לקח. "יצער אדם עם הציבור". כשהציבור סובל, צריך כל אדם להצטער איתו. מניין? "שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הציבור "שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה", אבן. "וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה?" משהו רך יותר, "אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער- אף אני "אהיה עמהם בצער". אגב, "כל המצער עצמו עם הציבור- "זוכה ורואה גם בנחמת הציבור". ושוב הלקחים החינוכיים האלה מאוד חשובים לחכמינו, ומשה כאן נתפס כמי שהזדהה עם כאב הציבור, לא ישב לו בביתו ספון שם על כרים או כסתות, אלא ישב על אבן וסבל יחד עם העם הנלחם. אגב, זה דבר שעוד נראה, לפי מסורת מדרשית, לא רק ליהושע שעוד נפגוש עוד, עמד השמש, עמדה החמה בזמן מלחמה, שכאשר הוא ציווה על שמש בגבעון דום, אלא גם משה זכה לכך. "והיכן מצינו שעמדה לו חמה למשה? "בשעה שעשה מלחמה עם עמלק שנאמר וידי משה כבדים. "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". שואל המדרש בתמימות "וכי עד אותה שעה", עד אותו יום במלחמת עמלק לא באה השמש, מעולם לא שקעה השמש, שאתה אומר עד בוא השמש, מה העניין של השמש? אלא זה חמה שעמדה לו למשה. המלחמה נמשכה כל עוד משה ידיו היו מורמות, והשמש לא שקעה עד רגע שמשה סיים את המלחמה. >> אנחנו עוד נראה כמובן את הדימוי בין דמותו של משה לדמותו של יהושע, וכאן לא יהושע כמשה אלא משה כיהושע. >> נכון. אבל מעניין ששוב, חלק מהמדרשים מוצאים גם פה מקום למצוא פגם כלשהו במשה. רבי אלעזר המודעי אומר "מכאן שאין מרשלין לדבר מצווה," מתרשלים בעברית שלנו, היינו, מתעכבים. "שאילו אמר לו משה ליהושע בחר לי אנשים מיד "לא בא לידי צער ההוא אלא אמר למחר". הוא עיכב את קיום המצווה למלחמה בעמלק ביום אחד, ולכן נענש שגם ידיו היו כבדות וגם ישב על אבן וסבל. רבי אלעזר המודעי אומר לפי זה "ידי משה כבדים- יקר החטא על משה", יקר זה כבד. "כבד היה החטא על משה ולא היה יכול לעמוד בו, מה עשה? "ניפנה לאבות הראשונים" אבות האומה, ותולדות העם "מלמד שהיה אהרון מזכיר את מעשה לוי "וחור מזכיר את מעשה יהודה". ומיד נבין מהו מעשה לוי ומעשה יהודה שאהרון וחור סימלו כאשר הגיעו לשם, וזה אומרת הפסיקתא רבתי, אלא שהיא משנה את עניין החטא "וידי משה כבדים- רבי יהושע אומר יקרו ידיו של משה מרוב עוונותיהם של ישראל", שלא תאמר שמשה חטא אלא העם חטא, במה? שאמרו בסיפור שלפני הסיפור שלנו, "היש השם בקרבנו אם אין. "ואהרון וחור תמכו בידיו- אהרון בזכות הכהונה, "וחור", משבט יהודה, בזכות המלכות. כלומר הכהונה והמלכות עמדו משני צדיו של משה, ותמכו בו כדי שהמלחמה תסתיים בנצחון מוחלט על העמלקים. אם נדמה היה לנו שכבר סיימנו את כל מסלול הניסיונות והחטאים והפגעים, הנה יגיע סיפור נוסף, סיפור תבערה, אבל נזכור אנחנו כבר בספר במדבר. קפצנו מעל ספר שמות, מעל מתן תורה iii למשכן, >> ויקרא למינהו. >> זינקנו מעל ספר ויקרא למינהו וצנחנו אל תוך ספר במדבר אל מעשה תבערה. >> "ויסעו מהר אדוני דרך שלושת ימים וארון ברית אדוני נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה. "וענן אדוני עליהם יומם בנוסעם מן המחנה". וכאן, "ויהיה בנסוע הארון ויאמר משה קומה אדני ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך "מפניך, ובנחה יאמר שובה אדוני רבבות אלפי ישראל." והקטע הזה באמת קצת חורג מן העניין, ולא פלא שאתם רואים שהוא נתון בין נונין מנוזרות, נונין הפוכות, סימן לכך שכבר בעלי המסורה חשו שהוא לא מן העניין אולי דווקא במקום הזה. >> כלומר גם בטקסטים שקוראים בהם בתורה גם בבית הכנסת, לפני פסוק ל"ה יש נ' הפוכה לכיוון ימין, ואחרי ל"ו נ' לכיוון שמאל, וממשיך הסיפור. >> "ויהי העם כמתאוננים רע באזני אדוני וישמע אדוני ויחר אפו ותבער בם אש אדוני "ותאכל בקצה המחנה", ואינכם יודעים בעצם מהי אותה תלונה, כן, מתאוננים כדרכם, אבל ודאי שאנחנו היינו סקרנים לדעת מה טיבה של תלונה זו. "ויצעק העם אל משה, ויתפלל משה אל אדוני ותשקע האש. "ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש אודני. עוד חטא של ישראל, עוד תלונה, ושוב ניתן למקום שם, שיזכיר לנו תמיד את חטאנו. >> צריך השואל לשאול למה לא הבאנו רק מפסוק א', "ויהי העם כמתאוננים". מה עניין שני הפסוקים שמסומנים שם בנונין הפוכות, אלא כפי שנראה מיד, המדרשים רואים את הטענות של העם בפסוק א', כמתאוננים, כקשורות למשהו שהתרחש לפני שני הפסוקים, עניין הנסיעה של שלושה ימים לתור להם מנוחה. וכך אומר המדרש: על המילים "ויהי בנסוע הארון", אותם שני פסוקים, "נקוד עליו >> מלמעלה ומלמטה, הכוונה יש סימון לפניו ולאחריו, זה אותן שתי נונים. "נקוד עליו מלפניו מלמעלה ומלמטה מפני שלא היה זה מקומו. זה לא המקום הטבעי, זה ממש ביקורת מקרא. >> תעוזה רבה. >> תעוזה רבה. קטע זה לא שייך לכאן, הרבי אומר לא, הסיבה היא אחרת. מפני שהוא ספר בעצמו, כך שזה לא חמישה חומשי תורה, אלא שבעה חומשי תורה. בראשית, שמות, ויקרא, במדבר עד הנקודה הזאת, שני הפסוקים, המשך במדבר, זה אם יש תעוזה גדולה אבל לא נעסוק בה, ו"רבי שמעון אומר, נקוד עליו מלמעלה ומלמטה מפני שלא היה זה מקומו, "ומה היה ראוי ליכתב תחתיו", כלומר מה צריך להיות במקומו? במקומו צריך להיות רק "ויהי העם כמתאוננים, ולפי זה צריך להיות קשר בין "ויהי העם כמתאוננים" לפסוקים שלפני זה, עניין הנסיעה דרך שלושת ימים וכך וכך וכך. אז מה הבעיה כאן, על מה התאונן העם? שוב משל, שהוא דרך מאוד קבועה בספרות חז"ל להעלות רעיונות יפים. "משל למה הדבר דומה? "לבני אדם שאמרו למלך", לנציג שלהם או השליט, נתראה, אתה מסכים "שתגיע עמנו "אצל מושל עכו", שמן הסתם מושל עכו הוא בעל דרגה גבוהה יותר. תבוא איתנו? אוקיי. "הגיע לעכו", אמרו הוא בצור הלכו לצור, אמרו שהוא הלך לצידון. הלכו לצידון, אמרו שהוא הלך לבירי, מקום אחר. הגיע לבירי, הלך לאנטיוכיה. בקיצור העם הזה לוקח את המנהיג שלו ומטלטל אותו ממקום למקום למקום, "הגיעו לאנטיוכיה, אנטוכיה, התחילו בני אדם מתרעמים על המלך, שנתלבטו על דרך זו". הם כועסים עליו שהם בגללו הלכו בדרך מורכבת עוד ועוד, "והמלך צריך להתרעם עליהם שבשבילם נתלבט על דרך זו". גם הוא כועס עליהם שטרטרו אותו, בלשון עברית פשוטה, ממקום למקום. "כך "הלכה שכינה בו ביום שלושים ושישה מיל כדי שיכנסו ישראל לארץ". המסע של אותם שלושה ימים היה מסע רצחני. הלכו שלושים ושישה מיל שזה כמעט חמישים קילומטר ביום, שלושה ימים רצופים, כדי להגיע מהר לארץ. "התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום שנתלבטו על דרך זו", הם כועסים עליו שהוא הריץ אותם במדבר, "והמקום צריך להתרעם עליהם שבשבילם הילכה שכינה בו ביום שלושים "ושישה מילין כדי שיכנסו ישראל לארץ". הוא גם כועס עליהם, בשבילכם עשיתי את הדבר הזה, לכן אצתי רצתי לדרך. העם הזה שגם לבוא לארץ לא שעה במהירות גדולה, מתלונן, ואז בסופו של דבר מגיעה הבערה הגדולה, והעם כולו נענש על כך, עונש מאוד קשה. וזהו באר הילקוט בדרכו שלו, "רבן שמעון בן גמליאל הוא שאמר, עתידדה פרשה זו", שני הפסוקים "שתעקר מכאן ותיכתב במקומה", היא תעבור למקום הנכון שלה. "ולמה כתובה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות" כדי שנוכל קצת לנשום בין חטא אחד לחטא אחר. "פורענות השנייה", מה הפורענות השנייה? הסיפור שלנו. "ויהיה העם כמתאוננים". מה פורענות ראשונה, דרשה למילים "ויסעו מהר השם, מלמד שסרו מאחורי השם". הוא דורש את המילה ויסעו ומהר כסרו, אין לך חטא נוסף של העם. אתה עומד נפעם מול שורה של חטאים שמוצאים, כאילו לא די לנו במה שהתורה מספקת לנו, אלא מוצאים עוד ועוד חטאים בעם הזה, אולי כדי להבין את הגדולה הטובה שעשה אלוהים עם העם הזה, בכל זאת, למרות כל החטאים והתלונות והניסיונות, בסופו של דבר זכו להגיע לארץ ולרשת אותה. לעניין משה, משפט אחד. "ויצעק העם אל משה". אומר המדרש, "וכי מה היה משה יכול להועיל להם, "הלא לא היה צריך לומר אלא ויצעק העם אל השם," למה אל משה? שוב משל. "מושלין אותו משל. למה הדבר דומה? למלך "שכעס על בנו, והלך לו אותו הבן אצל אוהבו של אביו, "אמר צא ובקש לי מאבא. כך אמרו ישראל למשה, צא ובקש לנו מן המקום." המלך הוא אלוהים כמובן, הבן הוא עם ישראל, וכשעם ישראל מרגיש שאלוהים כועס עליו, הוא הולך אל הידיד, אל האוהב של האב, ומבקש ממנו שידבר למענו, ומשה באמת באמת יעשה זאת. סיכום הדברים, הנושא מופיע גם בספר דברים באיזה פסוק שבו משה מזכיר לעם ש"בתבערה ובמסה ובקברות התאווה מקציפים הייתם את השם", כלומר מזכיר בבת אחת שלושה חטאים שונים, ששניים כבר פגשנו בהם, מסה עם המים, תבערה שהאש יורדת עליהם, וכעת מגיעים אל סיפור קברות התאווה. מה קרה בקברות התאווה, זה גם סיפור השליו, הבשר שניתן משמיים. >> סיפור השליו במהדורתו השנייה ספר במדבר. >> ספר במדבר. >> "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, וישובו "ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים "ואת האבטיחים ואת החציר, ואת הבצלים ואת השומים." שוב הנוסטלגיה הנפלאה הזאת מימות מצרים, והמסעדות הנפלאות של מצרים. "ועתה נפשנו יבשה "אין כל בלתי אל המן עינינו." התגובה, "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, איש לפתח אוהלו, "ויחר אף אדני מאוד ובעיני משה רע, ויאמר משה אל אדוני, למה הרעת לעבדך "ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי". כן, גם משה פה נשבר כבר, כן, עוד תלונה ועוד תלונה והוא עייף. "האנכי הריתי "את כל העם הזה, אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק "על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמור "תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. "ואם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג, אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי". כן, משה פה באמת נשבר שבר גדול. >> הוא מוכן מצד אחד להתלונן, מה אני אחראי על כך, נכון, לא אני הריתי ואני לא ילדתי, מאין לי בשר ולא אוכל, עדיף שתהרוג אותי ותעזוב אותי מן התפקיד, ממש משה נשבר כאן לאחר השורה הארוכה של התלונות והחטאים של העם. אבל המכילתא אומרת על זה דבר יפה. "וכן תמצא האבות והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל". מוכנים למות למען העם. "במשה מה הוא אומר "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", לזה עוד נגיע, >> כן. >> סיפור העגל, "אם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג, אם מצאתי חן בעיניך "ואל אראה ברעתי". ובדוד, בסיפור אחר, משה ודוד כבר נפגשו בקורס שלנו, "מה הוא אומר, הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה "הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. הא בכל מקום אתה מוצא שהאבות והנביאים "נתנו נפשם על ישראל." >> וכאן יש סטייה מן הפשט בייחוס הפסוק הזה למשה כאילו בשביל עם ישראל הוא מוכן למות, אבל זה משתלב יפה בין הדוגמא משמות ל"ב, שאכן מבטאת את הרעיון הזה, ובין הדוגמא של דוד משמואל ב' כ"ד. >> שמוכן להיפגע ובלבד שהעם לא יפגע. >> כן. >> ויש פה שוב ניסיון לסנגר על משה ברגע של חולשה גדולה, גם למנהיגים גדולים יש רגעים של חולשה. ספרי במדבר מבינים את זה קצת אחרת. "לפי שהראה הקדוש ברוך הוא למשה "סדר פורענות עתידה לבוא עליהם", הוא הראה להם מה עוד יסבול העם בהמשך. "והיה רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה?" איך להבין את התנהגותו של משה? "לאחד" אדם אחד "שיצא להיהרג הוא ובניו" יצר גזר דין מוות עליו ועל בניו, "אמר לתליין", זו מילה יוונית שגלגולה הוא תליין, "הרגני עד שלא תהרוג את בניי" הוא רוצה למות לפני הילדים, "לא כשם שנאמר בצדקיהו אחרון מלכי יהודה, "וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו, ואחר כך את עיני צדקיהו עיוור. "כך אמר משה לפני המקום. אם כך את עושה לי, הרגני נא הרוג הא יפה לי להרגני "תחילה ואל אראה בפורענות העתידה לבוא עליהם". משה מוכן למות ובלבד שלא יראה מה שיקרה לעם. זה גדולתו אולי, של המנהיג הזה, גם ברגעי החולשה שלהם, וממשיך הסיפור. >> "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני אדוני "לאמור מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים ונתן אדוני לכם בשר ואכלתם "לא יום אחד תאכלון, ולא יומיים ולא חמישה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום "עד חדש ימים, עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם "את אדני אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמור למה זה יצאנו ממצרים". >> כן. עכשיו פה האלוהים זועם. אומר תקבלו בשר אבל לא יום ולא שניים ולא עשרה ולא עשרים. >> כן, הרטוריקה הזאת לא יום, לא יומיים. >> עד אשר יצא מאפכם. האם אפשר להבין יצא מאפכם האם תמותו, מרוב כמות אכילה? זו הכוונה, האם אפשר לפרש כך? >> אינני יודע. >> אוקיי, ממשיך משה. >> "ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר "אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים", כלומר משה מתחיל לפקפק. >> משה מפקפק. בסיפור הזה משה בחולשתו בהשוואה לקודמים. >> כן כן. "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, "ויאמר אדני אל משה היד אדוני תקצר "עתה תראה היקרך דברי אם לא". >> ובאמת המדרש פה אנחנו יכולים לראות אולי את העם מתמרמר על משה. המדרש מתקשה: "דרש רבי עקיבא וכי איזו קשה זו או 'שמעו נא המורים'?" מה יותר נורא? הפקפוק של משה ביכולתו של אלוהים לתת מזון, או דבריו שם שמעו נא המורים, "הווי אומר: זו קשה יותר מ'שמעו נא המורים', "אלא שמחלל שם שמיים בסתר- מחסכין עליו," מרחמים עליו, חוסכים אותו מעונש, "בגלוי- נפרעין ממנו." זה כבר ראינו שבסיפור 'המורים' משה דיבר בגלוי ובגסות ואילו פה אמר דבר נורא יותר אבל לפחות אמר את זה בסתר וזה שבסתר, חיסך עליו המקום ופה לא העניש אותו. רבי שמעון בן אלעזר לא מסכים ואומר לא!: "אף זו בסתר לא חיסר, חיסך "עליו המקום, שנאמר 'אתה תראה היקרך דברי אם לא.'" וזה פה אלוהים זועם על משה ואומר לו: אני אראה לך שדברי אמת ודבריך הם רגע של חולשה. בזה ממשיך חכם ואומר: "ואני אומר חס ושלום "שתעלה על דעתו של צדיק זה שיאמר אין המקום מספק לנו ולבהמתנו, "איפשר למי שנאמר בו" זה משה, "'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא', "תעלה על דעתו שיאמר אין המקום" אלוהים, "מספיק לנו ולבהמתנו? אלא," למה התכוון משה? משה התכוון "לעניין שנאמר 'לא יום אחד תאכלון... עד אשר יצא מאפכם" וכאן המדרש מבין את הדברים עד אשר יצא מאפכם- תמותו. המזון פשוט יזרום מכם, מרוב אביסה ומוות. "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם כך הגון להם שתתן להם "ותמיתם? אומרים לאדם טול ככר ורד לשאול? אומרים לחמור טול כור שעורין, כמות של חיטה ונחתוך את ראשך?" אם אתה נותן להם לאכול מדוע שתמית אותם? >> כן. >> כלומר, משה כאן מדבר למעשה למען העם וזה פירוש שונה לחלוטין של פשוטו של מקרא, שוב מתוך מגמה להציג את משה באור חיובי יותר. מה קורה אצל בן מתתיהו? >> "התחיל ההמון שוב "לריב ולהאשים את משה בניסיונות שנתנסו בהם בדרך, "ועל שפיתה אותם לעזוב ארץ טובה... הם חסרי מים "ואילו היה המן אוזל במקרה, הרי היו תמים לגווע. "ובעוד הם מדברים אל האיש דברים רבים וקשים, "קרא להם אחר מן העם, שלא ישכחו את עמלו של משה לשלום העדה "ולא יתייאשו מתשועת אלוהים... >> נזכיר לנו, אין שום דבר במקרא על אותו אדם מן העדה שדיבר בשבחו של משה >> בוודאי >> וניסה להרגיע את העם... >> "ומשה "הבטיח להמציא להם בשר רב. לא ליום" משה הבטיח, כן? "לא ליום אחד אלא לימים רבים, וכשלא האמינו לדבר זה "ומישהו שאל מהיכן יוכל להשיג לפי הבטחתו בשר בשביל ריבואות רבים כל כך, "אמר, כלומר הפקפוק הוא מן העם ולא פקפוקו של משה, >> כמובן, >> "אמר: אף על פי ששמענו, אלוהים ואני, דברים רבים מפיכם, "לא נפסיק", אנחנו הצוות, "לא נפסיק מלעמול למענכם והדבר הזה יקרה בעוד זמן לא רב. "תוך כדי דיבור התמלא המחנה כולו שליו.">> ואין ספק שיוספוס מעביר את הפקפוק של משה לאדם אחר כדי להגן על כבודו של משה. >> ודאי. >> למעשה בזה כמעט תם מסע הניסיונות. נותרו עוד 2. סיפור המרגלים, שנעסוק בו בנפרד בשל אורכו וחשיבותו וסיפור נחש הנחושת, שגם בו יש יסוד של פולחן, כיוון שהנחש הזה בסופו של דבר גם הפך להיות >> לכלי פולחן >> לסמל פולחני, כלי פולחני שהמשיך ימים רבים. לכן בנושא נחש הנחושת נעסוק בפגישה הבאה, שתוקדש לפולחן, לתורה ולדברים אחרים ודומני שעסקנו מספיק בניסיונות של העם כדי לראות שאכן באמת חסד עשה אלוהים עם עם ישראל, שלמרות כל הדברים הקשים האלה, בסופו של דבר, הביא אותם אל הארץ המובטחת ועמד בהבטחתו למרות,למרות התלונות והטענות והמענות שהעם הזה הכביר במקרא ובמדרשיו. [אין_קול]
